שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מה באמת למדנו מהטלוויזיה החינוכית?

    התוכניות ללימוד אנגלית היו מפגן שוביניזם חסר רסן, מריץ' ורץ' יוצאת הטרדה מינית, החיים בשכונת חיים הם עיוות של המציאות ואנחנו לא באמת רוצים לדעת מה קורה בבית של פיסטוק. מה באמת למדנו מתוכניות הילדים?

    "Here We Are": פסגת השוביניזם

    "We are Shopping, They are Walking”. כמה פעמים שמענו את המשפט הזה בילדותנו, מושר בפיהם של כוכבי התוכנית ללימוד אנגלית "here we are”, ופיזמנו אותו יחד איתם? הקונספט נראה אז מבריק: ללמד בעזרת סיטואציות קומיות פרזנט סימפל ופרזנט פרוגרסיב. אבל מאחורי המשפטים התמימים לכאורה האלה התחבאו לעתים מסרים שוביניסטיים להחריד, שכילדים היה קל מאוד להחדיר לנפשותינו הרכות.

     

    צפו במיס קפלן מושפלת ב"Here We Are". ציפורניים, ספריי ו"בורדה"

     

    זוכרים את מיס קפלן, המזכירה הקלולסית והמאחרת הכרונית של מיסטר גולן? איזו דמות נלעגת היא היתה: פעם אחר פעם קישרה את הבוס לבן הלא נכון (כל הבנים שלו, אגב, עבדו תחתיו כמנהלי מחלקות. מעניין מה לינדנשטראוס היה אומר על זה), העבירה את הזמן בשיוף ציפורניים, התזת ספריי בשיער ועלעול במגזין "בורדה", במקום לעסוק בעבודות מזכירות שוטפות, שכוללות - שימו לב - הגשת ארוחת צהריים למיסטר גולן!

     

    וזה לא הכל: בעיירה הפסטורלית שחלק מהדמויות של "Neighbours” מתגוררות בה, הנשים הן כמובן אלה שעושות את הקניות בחנות של מיסטר קשטן, ומכיוון שיש להן שפע זמן פנוי - הן הרי לא ממהרות למשרד או משהו - הן פוצחות בשיר על מלון אחד ושתי בננות, ומפזזות תוך נפנוף שמלות.

     

    החלוקה המגדרית מקבלת חיזוק בסניף הדואר: כשתמי ובני מגיעים לקבל חבילות, הוא מגלה בפנים כפפות איגרוף ואילו היא - שמלה, בה תוכל לרקוד אצל מיסטר קשטן. אה, והמשפט בו פתחתי? נכון, הנשים שרות אותו. אלא מה. (איתי קרני)

     

    "הילדים משכונת חיים": הדילמה הסוציו-אקונומית

    "זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני". השורה הזו, שכל מי שגדל בישראל בסוף שנות ה-70 מכיר בעל פה, עזרה במידה רבה לעצב את ילדותי.

     

    כמי שנולדה וגדלה ברמת אביב, תמיד הרגשתי שקצת נדפקתי. רמת אביב הירוקה / א' / הישנה, או איך שלא תקראו לה, היתה מעין אזור דמדומים בפרברי תל אביב. לא בדיוק רמת אביב ג' השכנה העשירה בצפון, לא בדיוק תוכנית ל' הסנובית במערב, ובטח שלא תל אביב הגדולה שמעבר לנחל הירקון.

     

    "הילדים משכונת חיים". יחסי שכנות משפחתיים מדי

     

    גדלתי בדירה לא גדולה במיוחד בבניין רכבת לא מאוד מטופח. היכרנו את כל השכנים שלנו אבל את חלקם לא סבלנו, אבא שלי היה עושה בכל יום חמישי קניות בסופר אבל השלמות בשוק, האירוע הכי מרגש שקרה במרכז המסחרי היה שפתחו שם סניף של "בורגר ראנץ'", ובשביל שופינג נסענו באוטובוס לדיזינגוף סנטר. וכל מי ששמע שאני מרמת אביב, פלט לעברי באוטומט: "אה, צפונית", וחיפש לראות אם אני לובשת "קוויק סילבר" או "OP".

     

    "שכונת חיים" נטולת היומרות הסתמנה כמקבילה הטלוויזיונית לרמת אביב, ושם קיוויתי למצוא בית חם וסופסוף למקם את עצמי במדרג הסוציו-אקונומי. אבל למרות ההכרזה בשיר הפתיחה לפיה השכונה היא "ממש כמו כל שכונה אחרת", שכונת חיים לא באמת היתה כזו.

     

    אפשר היה להריח את הבישולים של אמא של יוני דרך המסך, רוב החיים התנהלו בחוץ ואפילו היו להם כבאי, שוטר ופקיד דואר מקומי.

    שכונת חיים היתה יותר כמו המקבילה בשחור-לבן ופסים מרצדים של "רחוב סומסום", שכונה שהיא יותר שילוב בין קיבוץ למחנה יהודה, מאשר שכונה עירונית טיפוסית של מעמד הביניים, שטס בחופש הגדול לאמריקה אבל לעולם לא יכסה את המינוס בבנק.

     

    בסופו של יום, "שכונת חיים" הציגה עוד אופציה שהיתה רחוקה ממני, כמעט כמו שכונת התקווה. יחסי שכנים משפחתיים מדי, נותני שירותים חברותיים מדי, וכל מפגש שם נראה כמו הפסקה פעילה. רמת אביב עדיין נשארה שכונה ללא הגדרה ברורה, נראית כמו משהו אחד אבל מרגישה כמו משהו אחר.

     

    את "שכונת חיים" הפסקתי לראות בשלב די מוקדם, אבל את שיר הפתיחה אימצתי והטחתי בכל הזדמנות לעבר כל מי שהעז לכנות אותי צפונית. כי לפחות גם אצלנו "לא אכלו חצץ ולא שתו בנזין". (אור אלתרמן)

     

    "בבית של פיסטוק": קיפודים במגירה? להזעיק משטרה!

    זה התחיל עם עם ציווי מפורש: "לא לקחת סוכריות מאנשים זרים" בגיל שלוש, והמשיך ברמיזה ב"עמי ותמי" בגיל ארבע, אבל נראה לי שהמסר הסמוי הפך גלוי ומובן אפילו לי, בגיל חמש, בעת צפייה ב"הבית של פיסטוק" - תוכנית חינוכית ביותר. כבר בגילי הצעיר, פיסטוק עורר את חשדותיי: מה לעזאזל הגבר הזה עושה בחברת ילדים רכים בשנים? למה אין לו חברים בני גילו?

     

    מילא זה שמדובר באדם בודד, תמהוני ומפוזר, שביתו המבודד "מלא הפתעות, מכל השעונים שם ברחו השעות, וכל המחוגים שבשעונים, מראים בהחלט על דברים משונים".

     

    אבל מה שהדאיג אותי אף יותר אלה ביקוריו התכופים של רגע (ציפי מור) וילדים אחרים במעונו המפוקפק. איך הוא בדיוק גישר על פערי הדורות. על מה הוא בדיוק דיבר איתם - על בגין וסאדאת והשלום עם מצרים? על ארנסט יפת והרצת המניות? אולי על אורון ירדן?


    רגע. ביקורים תכופים בבית המפוקפק (צילום באדיבות הטלוויזיה החינוכית)

     

    הבית של פיסטוק הוא "בית מוזר, הולכים קצת ימינה עוברים את ההר, מעבר לשביל על יד הענן, יש בית מוזר ומצחיק וקטן". איכשהו, רק ילדים מגיעים אליו. אבל לא, לא אני. אני לא לוקח סוכריה מזר, ובטח שלא פיסטוק. ועם כל חיבתי לבעלי חיים, מעולם לא משך אותי לשהות בבית מוזנח עם "ינשוף על הגג מבלה שם לא רע, ושני קיפודים שגרים במגירה". עוד לפני שמזמינים הדברה, צריך להזעיק את המשטרה. (אמיר בוגן)

     

    "ריצ'רץ'": אבל של מי?

    לא ברור מה ניסתה התכנית "ריצ'רץ'" ללמד. סביר להניח שהיתה שם אג'נדה כלשהי, אבל היא התאיידה בכל פעם ששיר הפתיחה הציף את העולם השחור-לבן בו חיינו אז.

     

    בתור נער מוכה הורמונים, כשאתה שומע את מילות השיר "העולם הוא כדור, זה ברור, זה ברור, אבל מה לא יודעים, מה שיש בו בפנים. לשם כך, לשם כך, לשם כך, לשם כך, את הריצ'רץ' נפתח... ונראה עולמות משונים.. מה שיש, מה שיש בו בפנים", אתה מבין אולי שסוף סוף יש תכנית בטלוויזיה שמלמדת משהו נכון על החיים האלה, איזשהו ערך מוסף שלא תלמד מההורים או ממשרד החינוך.

     

    זאת אומרת, כדי להבין את כל משמעות הקיום הקשה, התובעני, כדי להבין את כל העולם שמסביב, את נפלאותיו ומצוקותיו, את מסתריו ומחשכיו, את העבר המפואר, ההווה הסתום והעתיד מעורר הבעתה, כל שיש לעשות הוא לפתוח את הריצ'רץ'. של מישהי.

     

    תחביר באנגלית זה אחלה, מתמטיקה זה חביב, והיישות המינית הלא ברורה של רגע מ"רגע עם דודלי" היא גם משהו ששווה לנסות להתעמק בו, אבל מה שחשוב באמת זה מה שמסתתר בתוך הריצ'רץ'. האמת, כילד, יש לך תחושה שזו המשמעות האמיתית של החיים. קיבלת לכך רמזים ממה שמתחולל לך במערכת, ממה שנראה לך הוא האוקיינוס שכל הנהרות זורמים אליו. לא היית בטוח, אף אחד לא דיבר על זה. לבסוף קיבלת הוכחה, ועוד מערוץ 1. (עמיחי שלו)

     

    "גבי אנד דבי": הרעלות קיבה ואמבולנסים

    מהסדרה "גבי אנד דבי" למדנו קודם כל שאין שום סיכוי שדבי, בחורה יהודיה, שלא לומר ג'אפית למראה, תהיה אחותו של בחור חצי-פיליפיני כמו גבי, ואיש לא ירים גבה או מקל.

     

    למדנו שהמג'יק סטיק עובד גם על מפות שצוירו בעזרת חתיכת פחם, למדנו שלמרות שהופקו לסדרה חמישה פרקים, משום מה תמיד, אבל תמיד, כשהיינו חולים, נפלנו בפעם המי יודע כמה על "The Flying Doctor", שבזכותו למדנו, כמובן, שבאוסטרליה יש "רופאים מעופפים".

     

    גבי, דבי והרופא המעופף. דרמה מטלטלת

     

    מסדרת הספין-אוף, "דבי אין הוספיטל", למדנו וחקקנו על לוח לבּנו את חילופי המשפטים האלמותיים בין דבי לבין השכן שלה, מייק, בו נתקלה בבית החולים: "?Mike, are you a doctor" והתשובה של מייק המסוקס: "No, I'm a nurse".

     

    וכמובן, בזכות דבי שנידנדה לכל המאושפזים, למדנו את שלל האפשרויות שבהן אפשר להיפגע: משחק רוגטקה יגמר בפציעה בעין, פיקניק עם סלט תפוחי אדמה יגמר בהרעלת קיבה, שחייה בנחל מזוהם תוביל לשיר מעצבן ותוכנית שמתחילה בצפירות אמבולנס לא תוכל להיגמר טוב. (אילת יגיל)

     

    "פיצוחים": פעם לא היינו חמדנים

    כאשר אנחנו מזכירים את "פיצוחים", השעשועון הלימודי של הטלוויזיה החינוכית שכיכב על מסכינו בשנות ה-80, יש להתייחס ראשית כל לעובדה הפחות ידועה, לפיה כבר בתחילת אותו עשור, שודר פורמט דומה ב-ITV וברשת Sky בבריטניה, וגם באוסטרליה, שוודיה וגרמניה שמעו מתמודדים שונים "זהו פיצוח" בשפת המקום.

     

    עטרי ב"פיצוחים". "מפנקי רגליים, אנציקלופדיית שואה ולומדות מוזיקה"

     

    ואצלנו, היתה כאמור הטלוויזיה החינוכית זו שאימצה את הפורמט, בו התמודדו מאות בני נוער מרחבי הארץ בשאלות ידע. על מה התמודדו? או, זה בדיוק מה שלמדנו מהתוכנית ההיא. למדנו, שפעם היינו פחות חמדנים.

     

    באחת התוכניות, שקטע קצרצר ממנה מובא כאן לפניכם, מציגה מנחת התוכנית שוש עטרי ז"ל את הפרסים עליהם נאבקו הצעירים באותו יום: מפנקי רגליים, אנציקלופדיה של השואה ולומדות מוזיקה. מבלי להניד עפעף, עטרי בקשיחותה המרשימה לא התעניינה אפילו לשמוע מה יש למתמודדים לומר או להעיר על הפרסים, ואמרה נחרצות: "זה מה שיש היום".

     

    והיום, יותר מ-25 שנה אחרי, נדמה שאין תוכנית בטלוויזיה שבה אפשר לזכות בפרסים שכאלה. אם תעשו פרצופים מטומטמים אל מול מצלמותיו של יגאל שילון תזכו בעשרת אלפים שקל; אם לא יעיפו אתכם ממונית בתל-אביב תוכלו לזכות ב-20 אלף, אם תעדיפו את הנבחרת על פני הכסף תוכלו להגיע למאות אלפים, ואם תשהו בבית מנותק בלי לעשות דבר, תוכלו לזכות אפילו במיליון. מדהים לראות אם כן, שפעם היינו מסתפקים בשעון סווטש, דיסקמן, או כמו שבמקרה הזה, באנציקלופדיה של השואה. או במפנקי רגליים. (עמית קוטלר)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הבית של פיסטוק". בית לילדים?
    לאתר ההטבות
    מומלצים