יופי, אתם מתחתנים, אבל מה אני אלבש?
אמנם חתונה היא חגיגת איחודם של שני אנשים, אבל מעבר לכך, מדובר בסיבה למסיבה. ומתי כבר יוצא לאנשים בני 30 פלוס מינוס, שלא נדבר על אלה שהרבה יותר, להתלבש במיטב מחלצותיהם, להתאפר, להתגנדר ולפזז על הרחבה לצלילים של חמישיית ג'קסון? אז הלכתי לשינקין לקנות בגדים
הנה מתקרבת ובאה חתונה של זוג חברים מקסימים, וכל החבר'ה מתרגשים יחד איתם, אם לא אפילו יותר מהם. ובין השיחות על איזו מסיבה מטורפת זו הולכת להיות, דיונים על נותני השירותים השונים - מאיפה שמלת הכלה, הבגד לחתן (לא, אתה לא יכול לבוא לחופה עם ג'ינס וטי-שירט), קייטרינג, צלם, דיג'יי – וההתלבטות כמה להביא, עומדת שאלה גדולה ועצמאית בפני עצמה - מה ללבוש.
אמנם חתונה היא חגיגת איחודם של שני אנשים, שפוסעים יחד תחת החופה כדת משה וישראל, אבל מעבר לכך, מדובר בסיבה למסיבה. ומתי כבר יוצא לאנשים בני 30 פלוס מינוס, שלא נדבר על אלה שהרבה יותר, להתלבש במיטב מחלצותיהם, להתאפר, להתגנדר ולפזז על הרחבה לצלילים של חמישיית ג'קסון? לא הרבה. בטח לא בלי לגרום לאנשים אחרים להרים גבה. נראה שמה שהיה חינני בגיל 20 וטיפ, כגון ללכת למועדון ולפזז עד אור הבוקר, הופך במרוצת השנים למותרות, ויותר מכך, לקצת פתטי, לפחות בעיני הצעירים המפזזים של היום.
עוד בימי טופר העליזים למדנו שהעולם שייך לצעירים, וכל אדם בעל היגיון בסיסי יכול להסיק עכשיו שאם אני זוכרת את טופר, נראה שאני כבר לא ממש צעירה (וכך גם הוא, אם הוא יודע במה מדובר). אבל לפחות יש לנו את החתונות, את זה לא יקחו מאיתנו. ואין דבר יותר משובב לב מלראות את הכלה הטרייה רוקדת עם אביה או עם סבה בחתונה. זה באמת מחמם את הלב.
מה שכן, במסע קניות קצר - תיקון, ניסיון כושל למסע קניות קצר - שעשיתי ברחוב שינקין בתל אביב גיליתי שהעולם לא שייך רק לצעירים, הוא שייך בעיקר לרזים.
אני הולכת ליהנות מכל ביס של ארוחה טובה
אני מה שפעם לפחות נקרא משקל ממוצע. לא רזה, לא שמנה. "מלאה במקומות הנכונים". יש לי ישבן, חזה, מותניים, אני אשה. עם גוף של אישה. לקח לי המון זמן לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, לקח לי המון זמן לא לשנוא את עצמי על איזה חישוק זה או אחר ועל זה שאני לא נראית כמו הבנות האלה בערוץ האופנה ובמגזינים. לקח לי המון זמן לצאת מהפרעת האכילה שהתהדרתי בה בגיל הטיפש-עשרה, ובכלל, משלל הפרעות האכילה הקטנות והגדולות שליוו אותי לאורך כל חיי מצד רוב הנשים במשפחתי. לקח לי המון זמן להגיד - אני אוהבת אוכל טוב, שתייה חריפה, ואני לא הולכת לספור קלוריות, אני לא הולכת לתת לזה לנהל אותי. אני הולכת ליהנות מכל ביס של ארוחה טובה, ובעיקר מקינוח השוקולד המפנק. ולא משנה כמה זה יעלה לי, או יותר נכון עלי. או יותר נכון, לא יעלה עלי. יש קטעים שעדיין קשה לי עם זה, שאני עדיין מסתכלת על הגוף שלי בביקורת, אבל לפחות לא בשנאה.
הסתבר שבשינקין אני פשוט לא קיימת
לאחר סיבוב בחנויות שינקין, שעוד נעשה ללא מחשבה תחילה עם חברה מאוד רזה, הבנתי שכל העבודה העצמית שעשיתי על עצמי כנראה יכולה להיזרק לפח האשפה או למתקני מיחזור הבקבוקים הריקים, כי נראה שמישהו החליט שאני, עם מידת ה-38-40 שלי, צריכה להגלות את עצמי מהרחוב המהולל וללכת לקנות בגדים ב"מתאים לי". הסתבר שבשינקין אני פשוט לא קיימת, או יותר נכון - לא ממש סופרים אותי שם. קשה להם לספור מעבר ל-one size. משמע מידה 0.
וכך נכנסנו, אני וחברתי שתחייה, לחנות עם בגדים ממש יפים, באמת, רטרו-וינטג' כזה, כל מה שהיא לבשה היה מהמם, ואני... טוב, לא ממש. הדברים שכן עלו עלי, לא ישבו טוב, היו צמודים וקצרים מדי. המוכרת ניסתה לעשות מה שהיא יכולה. למשל, להגיד לי שהיא יכולה להוסיף בד, ולהאריך את השמלה, שעלי נראתה כמו גופיה. אבל לא היו לה הרבה אפשרויות במקום ששכח שגם נשים במידה גדולה יותר מ-36 הן בני אדם. מכיוון שהחברה התעכבה בחנות, והמוכרת ניסתה לעשות את תפקידה ולמכור לי משהו, אפילו קטן (תרתי משמע), מצאתי את עצמי מנסה להשתחל לשמלות שאולי עולות לי על הזרת, לא סיטואציה נעימה. מזמן לא הרגשתי כל כך שמנה, מיותרת, לא נחשבת בכלל.
בא לי לדפוק הופעה. כמה אירועים כאלו כבר יש בחיים?
קיבלתי כבר בהכנעה ש-38 של פעם הוא 36 של עכשיו (גם מבחינת המידה ה"ממוצעת", וגם מהבחינה שנראה שהמידות הולכות ונעשות קטנות יותר ויותר, משמע מה שפעם היה 36, היום הוא 38). קיבלתי את זה שאני לא הולכת להיכנס לשם, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה שאם אני קצת יותר עגולה ממטאטא, אני צריכה ללבוש סמרטוטים או שקי יוטה. בא לי להתלבש יפה, ואולי גם צמוד, במידה, ונו... סקסי. בא לי לדפוק הופעה. כמה אירועים כאלו כבר יש בחיים, בהם באמת אפשר להשקיע? בא לי לבוא ולחגוג עם חברים, עם הזוג המקסים ועם כולם, בא לי להיראות טוב, להרגיש טוב, לשמוח ולרקוד.
למחרת סיפרתי לידידה על מסע הסיוטים שלי בשינקין, והיא הצליחה להעלות את מצב רוחי בשנייה. אמרה לי שאני תמיד נראית לה כל כך נשית וסקסית, ושאני אשה-אשה, ושאין לי ממה להתבייש או להתבאס. שהגוף שלי הרבה יותר יפה מכל אותם שלדים בערוץ האופנה, שאולי נראים טוב כשהן הולכות על המסלול, אבל במציאות - זה סוג של פלקט. וזה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע בשביל להירגע. לפעמים צריך לשמוע את זה מאנשים אחרים, לא רק מעצמך.
לא אמרתי נואש וקבעתי עם חברה לסיבוב קניות נוסף, הפעם ברחוב אחר. נקווה שהוא יהיה יותר חביב לנשים בעלות בשר. אני עדיין חושבת שאני במשקל ממוצע, וכמוני יש עוד הרבה נשים בארץ, שמעבר להיותן בני אדם, הן גם צרכניות פוטנציאליות. והרי היום הכל קשור לצריכה, לא? הסיבוב הזה בשינקין גרם לי לא רק להרגיש חרא עם עצמי, אלא גם להישבע לא לחזור על הטעות ולא לדרוך יותר על מרצפת חנות מידה-אחת זו או אחרת. כי מי רוצה להיכנס למקום בו היא אמורה להרגיש טוב עם עצמה, ולצאת בהרגשה כל כך רעה?
לפנייה לכתב/ת 
