מיכאלי שלי

מיוחד: דנה ספקטור הפכה בשליחותנו לעוזרת הפרלמנטרית של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, הכניסה מכתבים למעטפות, חיטטה אצלה במגירות, ובסוף הפסיקה לפחד והתחילה לאהוב את הח"כית החרוצה מישראל ביתנו

דנה ספקטורפורסם: 17.05.10 , 13:47

1. אני, רובוט?

תחנת הרכבת של ראשון־לציון, שבע ומשהו בבוקר. אני עומדת בחניה בשמלה הכי שחורה ומשעממת שלי, מחכה שאנסטסיה מיכאלי תאסוף אותי משם. היא כמובן קבעה את השעה הפסיכוטית הזאת. איך לא. אחרי הכל היא מתעוררת כל בוקר בסביבות חמש־שש, תלוי בתינוק החדש שלה. לישון היא הולכת באחת־שתיים בלילה, אחרי שקראה איזו ביוגרפיה עמוקה על חייה של מרגרט תאצ'ר, חס וחלילה לא בהתה ב"האנטומיה של גריי". היום, למשל, אחרי שתחזור מהעבודה, בסביבות שש, תבלה קצת עם הילדים ואז תצא לחתונה של איזה פעיל חשוב במפלגה. "ומתי תנוחי?" שאלתי אותה. "אני לא צריכה לישון הרבה", ענתה. מאז ומתמיד חשדתי בנשים שלא ישנות מספיק.

הנה מקבץ מהדעות ששמעתי על מיכאלי לפני שהתחלתי לעבוד אצלה. "טוב, פלא שיש לה שמונה ילדים? בעלה הוא איש עסקים רוסי, מיליונר כבד, קל לעשות ילדים ככה". "היא יולדת בקצב של בית־חרושת. מה היא מנסה להוכיח? חשוד בעיניי". וכמובן, הלהיט "איך היא נשארת רזה כל כך?" כן, נשים רבות מאמינות שיש במיכאלי משהו טוב מדי מכדי להיות אמיתי, מושלם מדי. עזבו נשים רבות, כששמעתי שאני אמורה להיות העוזרת הפרלמנטרית שלה ליום, קצת נלחצתי. אחרי הכל, מיכאלי היא מסוג הנשים שמצטלמות לשער "לאשה" ביום העצמאות עם שמונה ילדים לבושים בלבן. אותי מקסימום יצלמו לשער "לאשה" ביום הנכבה, לבושה בשק שחור ומקוננת על כמה קשה עם ילד אחד.

פלא שאני מפחדת ממיכאלי? בעיקר אני מפחדת שהיא תראה את תיק הבלהות שלי, שמלא כמו תמיד בפירורי ניקוטין ובגוויות מסטיק. לה יש בטח גוצ'י מעומלן מעור נחש, מלא בבשמים שיש להם עדיין פקק וניירות שיושבים זה לצד זה כמו חיילים.