שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הותר לפרסום: יש כיבוש
    אלביס קוסטלו לא רוצה לבוא לפה בגלל הכיבוש? לאריאנה מלמד אין שום בעיה עם זה. אבל כשהדעתנות הזו מתעוררת אחרי שמכירת הכרטיסים כבר החלה כאילו דיכוי זכויות האדם הוא עניין חדש בישראל, זה לא אקט פוליטי אלא סתם צביעות

    כבר קיללתם את אלביס קוסטלו הבוקר? אמרתם לו בקול רם בדיוק מה אתם חושבים על אם-אמא שלו, וגם שהוא חתיכת עוכר ישראל, אנטישמי וממושקף?

    אם טרם הספיקותם, זה הזמן להוציא את הזעם הציוני הקדוש מהבוידעם. אחר כך, כשתרגעו, אפשר לחשוב על ביטול ההופעות שלו בישראל ברצינות.

     

    מה לעשות שאלביס קוסטלו צודק, ומוזיקה איננה רק רעש, והופעה פומבית של יוצר באתר מסוים בעולם עשויה להתפרש כאמירה שבאתר הזה, מבחינתו של היוצר בעל המצפון, הכל ממש בסדר: אין טענות, זכויות האדם וכבודו נשמרים היטב והדרך לעולם טוב יותר מתחילה בדיוק במקום בו מוצבת מערכת ההגברה.


    קוסטלו. אכפת לו לרגע

     

    אין בלבי על אמנים שאינם מוכנים להופיע בישראל משום שהם מתנגדים לכיבוש המתמשך או להפרה השיטתית של זכויות האדם הפלסטיני בחסות הכיבוש. אני מעריכה את היושרה הגלומה במחויבותם האישית לרעיון שהם תומכים בו במילים, ולהתעקשות לגבות אותו במעשים.

     

    בניגוד לפטריוט המתלהם המצוי, אני לא אחרים אותם "בחזרה" - גם מפני שאני לא בכיתה ב', אבל בעיקר מפני שבישראל אכן מתקיים כיבוש מתמשך ואכן מתבצעת הפרה שיטתית של זכויות אדם מידי יום ביומו, ולמרבה הצער אין בנמצא אקט בודד של יוצר או קבוצת יוצרים או צרכני אמנות שיכולים לשנות את המצב הזה, למרות כל מאמציהם ורצונם הטוב.

     

    עכשיו (לא) באים?

    אם יש במעשים של קוסטלו ושל קרלוס סנטנה וגיל סקוט הרון צד מכעיס, הוא מצוי דווקא בהחלטה להופיע ואחר כך לבטל. הלא הכיבוש והדיכוי לא החלו פתאום, בבת אחת, ובדיוק בין המועד בו החלה מכירת הכרטיסים לבין ההופעה, נכון? מי שרצה לדעת ולמחות ולהתבשם בצדקתו יכול היה לעשות זאת עוד לפני כן. הכיבוש אינו סודי, הדיכוי לא היה נתון תחת צו איסור פרסום בדיוק כשנחתמו החוזים והאמן העביר את רשימת הגחמות שלו למלון בו ישהה.

     

    סקוט הרון, למשל, אחראי לשורה הצינית "בפעם הראשונה ששמעתי על בעיות במזרח התיכון, חשבתי שזה בפיטסבורג", מתוך האלבום "United Artists Against Apartheid", ולפיכך הוא לא יכול לטעון שזה עתה גילה את הבעייתיות בעצם ההופעה בישראל.

     

    הגילוי המאוחר של המציאות המקומית מעיד על המחרימים-המבטלים שבעצם אין להם עניין פוליטי מתמשך במצב זכויות האדם כאן, אלא בעיקר ענין רגעי בתווית של תקינות פוליטית. בעברית פשוטה אפשר לקרוא לזה "צביעות", ואפשר וגם צריך להוכיח את המחרימים-מבטלים על כך שהפגנת הדעתנות שלהם מוגבלת. לא זכור לי שקוסטלו ביטל הופעות בארצות הברית ובאנגליה כשאלה

    פלשו לעיראק וירו בכל מה שזז, דיקטטורים ואזרחים חפים מפשע גם יחד. לא שמעתי את קרלוס סנטנה טוען שהגיטרה שלו אינה צריכה לעבוד בשירותם של כוחות הכיבוש האמריקניים.

     

    למחרימים-מבטלים צריך לומר, שיש דרכים טובות ומתוחכמות יותר להביע מחאה. למשל, להופיע כאן ולגבות תשלום מלא מהקהל, ואחר כך להופיע בהתנדבות מול קהל פלסטיני. או לתרום את רווחי ההופעה המקומית לטובת המטרות הפוליטיות בהן האמנים מחזיקים. או לפתוח את הפה ממש על הבמה וממש בישראל, ולומר לקהל באופן מפורש מה האמן חושב על מדיניות הממשלה ועל מי שמשתף פעולה עם מדיניות שכזו. לטעמי, זהו מעשה אמיץ יותר מחרם מאוחר, וההוכחה מצויינת לכך שמוזיקה היא באמת יותר מרעש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים