שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ארץ זבת מחלות ועוני
    לא מזמן צוינו מאה שנה לפטירתו של מארק טוויין, מגדולי הסופרים האמריקנים. משה דור ניצל זאת כדי להיזכר בספרו של טווין המתבסס על מסעותיו בארץ ישראל מלאת האנשים הפרימיטיביים, רוחשי הכינים ולובשי הסמרטוטים

    בקול דממה דקה עבר אצלנו תאריך שמן הראוי היה שבני-תרבות יציינוהו, לפחות כמחווה כלפי ידידתנו הגדולה שמעבר לאוקיינוס, והוא מלאות מאה שנה לפטירתו של מארק טוויין, מגדולי הסופרים האמריקאים לדורותיהם, ובוודאי ההומוריסטן הגדול ביותר שהיה לארה"ב.


    טוויין. ביקור בלתי נשכח (צילום: Gettyimages)

     

    מארק טוויין, שמו הספרותי של סמיואל לנגהורן קלמנס, הלך לעולמו ב-21 באפריל 1910. הוא היה בן שבעים וחמש. אין בכוונתי להיכנס להערכת מפעלו הספרותי - די לי אם אזכיר את "הקלברי פין" - או לפרוש את מגילת חייו. אבל יש ברצוני לציין ספר אחד שלו, שנודעת לו משמעות מיוחדת לגבי ארצנו שלנו.

     

    שמו (המקוצר) במקור הוא "The Innocents Abroad" או בתרגום לעברית "התמימים בחו"ל" (למונח innocents יש גם מובן של "חפים מפשע" המוסיף תבלין של הומור לאסופת פרקי המסע הזאת). אלה שאינם יודעים אנגלית יכולים לקרוא בתרגום עברי - האחרון מעשה ידיו של עודד פלד הוא "מסע תענוגות בארץ הקודש" - את הפרקים המוקדשים לביקורו של מארק טוויין, בחברת "הצליינים החדשים" בני ארצו, בארץ ישראל ב-1867. הוא הגיע לפלסטינה של הימים ההם על סיפון כלי-שיט בשם "קווייקר סיטי", ששימש את הצי האמריקאי בתקופת מלחמת האזרחים שנסתיימה שנתיים קודם לכן, ואחר כך הוסב לספינת טיולים.

     

    הרשמים של מארק טוויין מארץ ישראל שראה במו עיניו לפני 143 שנים בלהט הקיץ, יחד עם כל ההומור הנפלא שלו, גורמים לספר המסויים הזה להישאר קריא ורענן, והוא מוסיף להימכר במהדורות אחר מהדורות. בירושלים של מארק טוויין התגוררו אז בסך הכל 14 אלף נפשות יוצאי כל העדות והדתות, ואם נרצה או לא נרצה, קשה שלא להיזכר אגב קריאת החלק הארצישראלי של "התמימים בחו"ל" באותה השקפה ציונית (שהיא גם מאוחרת יותר מבחינה כרונולוגית וגם שנוייה במחלוקת) שגרסה "ארץ בלי עם לעם בלי ארץ".

     

    כמה פלסטינות נכנסות במדינה בארה"ב?

    הואיל ולא נמצא לי תרגום עברי של פרקי ארץ-ישראל, היה עלי לתרגם את הקטעים הדרושים בעצמי. הנה כי כן, כך מסכם מארק טווין את ביקורו בארץ שהיא "כל כך קטנה עד שאפשר לצרור שתי פלסטינות או שלוש" באחת המדינות הלא-גדולות שבדרום ארה"ב. אני מביא את הדברים בהשמטות מסויימות למען הקיצור:

     

    "פלסטינה היא צִיָּה נטולת חן...מבין כל הארצות שנופן מדכדך את הנפש, סבורני שפלסטינה צועדת בראש. הגבעות שוממות, צבען קודר, אין לצורתן דבר וחצי דבר עם הצבעוני. העמקים הם מדבריות מכוערים שבשוליהם יש צמחיה חסרת-אונים העושה רושם עגום ומדוכא. ים המלח ואגם כנרת ישנים בלב מרחב עצום של גבעות ומישור שבו אין המבט עשוי לנוח אפילו על גוון נעים אחד, שום מטרה מרתקת, שום תמונה רכה החולמת בדוק ארגמן או מנומרת בצללי העננים.

     

    "כל מיתאר קשוח, כל קו בולט, אין שום פרספקטיבה - המרחק איננו מהלך כאן שום קסם. זו ארץ חסרת-תקווה, קודרת, שבורת-לב. אולם קרעים וטלאים קטנים שלה מן ההכרח שיהיו יפים מאוד בעיצומו של האביב, ואפילו יפים יותר בניגוד לשממה המשתרעת לכל עבר והמקיפה אותם מכל צד. נפשי יוצאת לראות את שולי הירדן בעונת האביב, ואת שכם, יזרעאל, איילון וגבולות הגליל - אך אף נקודות אלו יֵירָאוּ כגני-צעצוע ששובצו בשממת ישימון שאין לו גבול.

     

    "פלסטינה לובשת שק ויושבת באפר. מעליה מרחף בתוגה כֶּשֶׁף של קללה שֶׁיִּבֵּשׁ את שדותיה ואסר בשלשלאות את מקורות מירצה. במקום שבו זקפו סדום ועמורה את כפותיהן וצריחיהן, מציף אותו ים חמור-סבר את המישור, שבמימיו המרים אין שום יצור חי עשוי להתקיים - מעל פניו נטולי-הגלים תלוי האויר הַכּוֹוֶה ללא זיע ובלא נשמת חיים - ודבר אינו צומח בגבולו זולת עשבים שוטים, וציציות נפוצות של קני סוף, ואותו פרי בוגדני המבטיח לרענן שפתים ציחות-צמא, אך מתפורר לאֵפֶר למגע היד.

     

    "נצרת עזובה; בסביבות מעברות הירדן, שם נכנסו בני ישראל לארץ המובטחת בזמרם שירי חדווה, יִימָצֵא רק מחנה עלוב של בדואי מדבר דמיוניים; יריחו המאוררת אינה כיום אלא עיי חורבות, ממש כשם שהיתה בנטוש אותה הנס של יהושע יותר משלושת אלפי שנים לפני זמננו; בית לחם ובית עניא, בעוניין ובכלימתן, אין בהן דבר שיזכיר את הכבוד הנעלה שהאצילה עליהן נוכחותו של המושיע; המקום המקודש שבו השגיחו הרועים על עדריהם לעת לילה...

     

    "איננו מיושב על-ידי יצור חי כלשהו, ולא תשרה עליו ברכת תכונה כלשהי אשר תנעם לעין. ירושלים המהוללת עצמה, השם המלכותי ביותר בהיסטוריה, איבדה את כל גדולתה העתיקה והיתה לכפר רָשׁ ועני; תועפות עושרו של שלמה שוב אינן קיימות שם כדי לעורר את הערצתן של מלכות מזרחיות הבאות לשחר את פניו; המקדש הנפלא שהיה גאוות ישראל ותפארתו איננו עוד, והסהרון העותומני מתנופף מעל המקום...ים כנרת ששמו הלך לפניו...ניטש לפני ימים רבים על-ידי חסידי המלחמה והמסחר, וגבולותיו הם ישימון אילם; כפר נחום הוא חורבה חסרת-צורה; מגדל היא מעון אביונים ערביים; בית חסדא וכורזים נעלמו מעל פני האדמה"...

     

    סמרטוטנים במדבר ציה

    הארץ, כפי שנתפסה למארק טוויין, היא קודם כל מדבר ציה, שריקנותו המאיימת היא אולי תכונתו העיקרית. מעט התושבים של ארץ הקודש הם, בעיירותיהם הספורות, קבצנים שמגוריהם רוחשי הכינים מזוויעים בצפיפותם, פלאחים דלים

    ומרודים המעבדים אדמה רזה באמצעים פרימיטיביים, או בדואים לובשי סמרטוטים ורוכבי סוסים כחושים להחריד.

     

    מחייתם המיצערה באה להם משוד או מליווי עולי-רגל מזדמנים לבל יותקפו על-ידי נוודים אחרים, ורובם, יהיו אשר יהיו, מי יותר ומי פחות, נגועים במחלות שונות ומשונות, מצרעת ועד דלקת עיניים שסופה, לעתים קרובות, עיוורון. המלה השגורה ביותר בכל רובדי האוכלוסיה היא "באקשיש".

     

    לא ייפלא שבשובם ליפו, שם ממתינה להם ספינתם - והיא, גם אם מוקפת במטעים של עצי תפוז, רחובותיה צרים ומזוהמים ו"סחבות חיות" רוחשות בהם - נמלטת מפי מארק טוויין קריאת רווחה. כל משאת נפשו היא להימלט מארץ ההבטחה מהר ככל האפשר.

     

    לכל מדורי קול אמריקה לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טוויין. מה הוא חיפש כאן?
    צילום: gettyimages imagebank
    לאתר ההטבות
    מומלצים