שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שיחקנו לידי המשייטים
    לישראל יש תמיד רק פתרון אחד לכל בעיה: כוח, צבא, צה"ל, וכך זה נראה באמת, גם אחרי הלילה בלב ים. אך התשובה הצה"לית הזו שייכת למאה הקודמת

    כדי למנוע לזות שפתיים והליכת רכיל, נפתח כך: נוסעי הספינות הטורקיות שניסו להגיע לחופי עזה, הם מנוולים בני מנוולים, אנשי עוולה ואחדים מהם הם גם בני מוות. מטרתה של ההפלגה הנבזית הזו לא היתה בשום פנים ואופן הומאניטרית. עיני המפליגים לא היו לחות מדמעות על מר גורלם של אנשי עזה. רובם, אם לא כולם, לא היו מוכנים לשלם שום מחיר אישי כדי להתגורר בה ולהשתלב בחיי המסכנות העזתיים, תחת מגף ההסגר של חיילי צה"ל. המפליגים שלא הגיעו לעזה רצו לעורר פרובוקציה, לפגוע במוניטין הישראלי ולהבאיש את ריחה של ישראל בעמים. את זה, ורק את זה הם רצו.

     

    אם זה היה רצונם, ההגיון אומר שאנחנו לא ניתן להם, לא נשחק לידיהם. אנחנו הרי החכמים מכולם, לא? הרי בעבר נכנסנו דרך הארובה והתחפשנו לאשה בלונדינית, הרמנו ראשי מחבלים. מי כמונו? אין עלינו.

     

    המשט הזה לא עורר כמעט שום ענין בעולם עד הבוקר. רק אצלנו הוא תפס כותרות. בעולם, עסקו בנושאים אחרים לגמרי. ולמה שיעסקו בכמה מאות תמהונים שמבקשים להפליג כדי להביא קופסאות "מטרנה" לתינוקות עזה? זה העולם של היום. מה שלא פרובוקטיבי, שותת דם, מסעיר, דרמטי, תחרותי, הורג - לא מעניין אותו.

     

    המלחמות עברו מהפכה. צילום מעניין עושה את העבודה של חטיבת טנקים. רוצים דוגמא (וסליחה על חילול הקודש בעיני חלק מהקוראים): התחבושת של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. מעטים יודעים שהיא כיסתה על שריטה לא מי יודע מה, אבל התחבושת ההיא הקנתה לשרון חלק גדול מתהילתו עד היום.

     

    חלומם של מארגני ההפגנה היה הצילום, התמונה של עיתונאית איטלקיה שנפלה למים ליד לוחם שייטת שפניו מכוסות בכובע גרב, ילדה שפניה שטופי דם ליד חייל שמכוון נגדה את כלי נשקו. הצעקות, המכות.

     

    בעולם כולו, מהודו עד כוש, מתנהל כבר זמן מה מסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, שסופו צריך להיות ברור לכל מי שטיפת שכל בקודקודו: מדינה ש(כמעט) כל העולם שולל את זכותה להתקיים, לא תשרוד הרבה זמן ומותר לחסלה. מדינת ישראל נלחמת בכל כוחה ובצדק רב נגד המסע הזה. פירוש הדבר: לא לשחק לידי האויבים. להפתיע, להבין שהשתנו לחלוטין פני המלחמה, ליטול את העוקץ ממפגיני הים.

     

    איך למשל? בפברואר 1988 אורגנה הפלגה של "ספינת השיבה" (סול פרון) לישראל. אפשר היה להשתלט עליה בלב ים, להרוג ולהיהרג ולזכות בכותרות עולמיות. אתם לא זוכרים, אה? מדוע לא זוכרים את "ספינת השיבה" עם מאות המפגינים שעמדו להגיע על סיפונה לנמל חיפה? כי לא רצו אצלנו פרובוקציה ולא חיכו לה. אלמונים עשו בה חור בנמל לימסול בקפריסין, היא שקעה בלי נפגעים ושלום על ישראל. בעיתונים בעולם קיבלנו חמש שורות וגם זה בהגזמה.

     

    אומרים שלפני זמן קצר נכנסה אניית אספקה לעזה הנצורה. מישהו שמע? מישהו ראה? שברו את המצור, אי-אי-אי, הרי דובר צה"ל בכבודו ובעצמו הציג בפנינו בימים האחרונים מסעדות פאר בעזה, עם לובסטרים ו"ביף סטרוגונוף", אז איזה מצור זה?

     

    אמרה לי אישיות בכירה: "כל ימי למדתי רק איך לתכנן מבצע צבאי ולהרוג. אני לא מבין שום דבר במלחמות מסוג אחר". וזו הבעיה. יש לנו תמיד רק פתרון אחד לכל משבר: כוח, צבא, צה"ל. התגובה המיידית תמיד היא להשתלט, לכבוש, לדרוס. וכך זה נראה באמת: השתלטנו, הרמנו, כבשנו, ניצחנו. יאמרו, למדינה אסור למצמץ. עכשיו עוד יותר יפחדו מאתנו. מי שחושב ומאמין בכך עדיין חי בעידן קודם וכדאי לו להקיץ מחלומות העוועים שלו. אנחנו חיים ב-2010 והתשובה הצה"לית של הבוקר שייכת למאה הקודמת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים