שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סרטים מצוירים - וההיפך

    מה בין הקולנוע והציור - שני מדיומים ויזואלים, ששונים כל כך בתהליך ההפקה והיצירה שלהם? הבמאית דורית ספיר כותבת על ההתנסות שלה באמנות פלסטית

    התהליך האמנותי שלי הוא מסע טעון רגשית. הן בקולנוע והן בציור. לדרך אני יוצאת מנקודת-מוצא דומה שהיא רצון וצורך לספר סיפור. בציור יש תמצית כל הדיסציפלינות של נראטיב, תנועה, מוסיקה והכל מונח על בד הקנבס. יש סיפור שיכול להתגלות לעין הצופה או להישאר סמוי ממנה. דינמיקת הדמויות או האלמנטים בציור היא אינה מובנת מאליה ולא בהכרח נשארת מוחצנת ומובנת.

     

    בקולנוע, לעומת זאת, יש טקסטים, דיאלוגים, תפאורה, ומוזיקה - כל אותם מרכיבים, שמקלים על הבנת הצופים את הסיטואציה, ומותירים אותה ברוב המקרים חד-משמעית וברורה לפחות ברמת הרקע והתרחיש העיקרי ממנו מתפתלת העלילה והמערכות הרגשיות של הדמויות. הבדל נוסף בהכוונת הצופה לתכנים שכתב האמן טמון דווקא בכל הקשור לביטוי והחצנה של הרבדים העמוקים של הדברים.


    ציור של ספיר

     

    בקולנוע יש את אפשרות הקלוז-אפ. אם הבעה, אם שפת גוף, אם כובד פיסי שמלמד על זה הרגשי או כל דבר אחר. בעוד שבציור אין את האפשרות הזו אלא בקטלוג או ספר אמן, האפשרות היחידה להעצים ולחזק רושם של תוכן שכזה הוא דרך הטכניקה של הציור. למשל ציור בשפכטל, ציור סוער של שכבות צבע שמביא לתוצאה הדומה לתבליט, וכל מה שמבטא דרמטיות דרך צבעים ומשיחות כחול.

     

    תכנון מול ספונטניות

    בעוד שבאמנות הפלסטית העבודה ספונטנית יותר ובתהליך עצמו איני יודעת כיצד תיראה היצירה המוגמרת, מדיום הקולנוע לעומתו צריך להיות מתוכנן ועלי לדעת מראש את סופו של התהליך. כאן נכנס אלמנט משמעותי נוסף של הבדידות המלווה את מלאכת הציור, והיא טוטאלית לאורך כל הדרך.  


    ציור של ספיר

     

    הצייר הוא למעשה הבמאי, התסריטאי והמבצע של יצירתו שלו. לעומת עבודת הקולנוע שהיא מטבעה עבודת צוות הכוללת רבדים מגוונים של עיסוק ומלאכה, אמנותית אדמיניסטרטיבית וטכנית. אותה בדידות מכבידה על האמן בצורך להחליט על יצירה שלמה ומוגמרת, והכוונה כמובן לציור משום שבקולנוע יש צוות אנשים שעשוי לשקול ולהחליט.

     

    הצייר יכול בכל רגע נתון להחליט על סיום העבודה על היצירה, ההחלטה היא כולה שלו, ולמעשה הצייר יכול להחליט גם כעבור שנים שהוא ממשיך לעבוד על היצירה (למשל על לאונרדו יודעים שעבד על ה"מונה ליזה" לסרוגין כעשר שנים), לעומת העשייה הקולנועית שבה ה"אופציה"הזו לא קיימת בשל אופי המדיום.

     

    אלמודובר מכתיב את סקלת הצבעים

    הציור משול בעיניי לחלום. כפי שעשייה קולנועית יכולה להיתפס כסוג של פנטזיה. הדוגמה הקיצונית עליה אני חושבת היא בין סלבדור דאלי לבין הקולנוען לואיס בונואל, שכאן מדובר בחלומות טרופים וחרדתיים, אולם בכל אופן הציור לתפיסתי מבטא תכנים תת-הכרתיים.

     

    החומרים נשאבים ממקורות שונים כמו חיי יום-יום, אקטואליה, פסיכולוגיה, אמנויות אחרות כמו ציור, פיסול, מחול, אולם הארגון והביטוי של התכנים החיצוניים מקבלים סובלימציה נוספת. בעקבותיה תכנים לא מודעים פורצים החוצה בזמן העשייה האמנותית כלומר הציור. 


    ציור של ספיר

     

    הקולנוע והציור שניהם עוסקים בצדדים ויזואליים חזותיים, כאשר לעיתים יש השראה הדדית בין השניים. אני יכולה לצאת מסרט של אלמודובר ולמצוא את עצמי שבועות אחרי זה מושפעת מסקלת הצבעים העזה שהוא בוחר כרקע לסרטיו, וזה יתממש כחלום או כפנטזיה בציורים שלי.

     

    לעומת זאת, אלמנטים שחודרים למודעות שלי דרך האמנות הפלסטית או דווקא נושאים אינטימיים או חברתיים המטופלים בציור ורישום לדוגמה, יכולים לגנוב את ליבי. עבודות של טרנר האנגלי, שלמרות הנושאים הכביכול גדולים מן החיים שהוא מטפל בהם (חניבעל חוצה את האלפים או שריפת בתי הפרלמנט בלונדון), קיימת תמיד פלישה רגשית שגורמת לטשטוש גבולות בין הנוף והנושא. ליצירות יש תמיד איכות מעורפלת,לא מוגדרת ומאד רגשית.

     

    סיפורי בדים וקנבסים

    בקולנוע מעורבים בעשייה אלפי מרכיבים, בציור אדם אחד בלבד קובע בתהליך מורכב ולא פשוט את התוצאה. בעבודות אמנות שאני אוהבת יש צבע, מקצב, אווירה , אקספרסיה, דימויים – עולם ומלואו - אדם אחד.


    ציור של ספיר

     

    האקספרסיוניזם מבליט את המציאות האינטימית של האמן, ומשליך אותה על האובייקט בו הוא עוסק, תוך שהוא נותן ביטוי לתחושות עזות, למאוויים וקונפליקטים פנימיים של האמן. אחד האמנים המייצגים זאת באופן החזק יותר הוא וויליאם דה קוניג, אשר יצירותיו עשויות בטכניקת טיפטוף, ובעבודותיו מצויים קווי מיתאר מעורפלים של דמויות, אווירת חלום, וביטוי צורני לדחפי תת מודע.

     

    מבחינה טכנית הרבה יותר קל לצייר לגנוז עבודה, מאשר ליוצר קולנוע, שתוצאת עבודתו תלויה באלפי גורמים, ואין דרך חזרה. ניתן לאמר שיצירה קולנועית בשלב מסוים "שייכת" להרבה גורמים שלעיתים מושכים לכוונים אמנותיים שונים. כל שלב בהכנת הסרט יכול לשנות את נתיבו, משלב התסריט, דרך שלב הצילומים וכמובן שגם העריכה יכולה להשפיע משמעותית על התוצאה הסופית.

     

    • דורית ספיר היא במאית ומפיקה ותיקה בתחום הדוקומנטרי. לאורך השנים עבדה בערוץ הראשון וכעצמאית. התערוכה שלה "אנקדוטות קדומות" מוצגת בגלריה אפרת עד ה-4 ביוני.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ספיר. במאית וציירת
    צילום: מוריה להיס
    לאתר ההטבות
    מומלצים