שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הפכנו לעם של חארות"
    הבמאי יקי יושע כבר לא מאמין בכוחו של הקולנוע להשפיע, ובסרטו החדש "עוד אני הולך" הוא מסתפק בקינה על המדינה שאיבדה את דרכה. "אנחנו כמו תרנגולת ערופה שרגליה עדיין מתרוצצות", הוא אומר

    "אני יודע מה זו החמצה", אומר הבמאי יקי יושע. "לא הצליח לנו, התפקשש, היה חלום ונכשלנו בהוצאתו לפועל, סטינו מהדרך ואנחנו צוללים מטה". אחרי כמעט תשע שנים בארצות הברית, חוזר יושע עם סרט חדש המבוסס על ספר שכתב בתקופת ההתנתקות.

     

    "עוד אני הולך", סרט קינה שנחשף לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות, מביא למסך מבט מהורהר ועצוב על פשיטת רגל לאומית דרך סיפור לכאורה קטן ואישי. "רק אחרי שגמרתי לכתוב, הבנתי שבעצם כתבתי קינה", הוא אומר בראיון ל-ynet.


    "עוד אני הולך". מזמן עברנו את נקודת האל-חזור (צילום: איתיאל ציון)

     

    הסרט של יושע כואב ומדבר על חיים שמתפשטים ממשמעות וערכים, על חברה מתפוררת, לא מתפקדת ואכולה מבפנים, על אנשים שאיבדו זהות ודרך ועל בדידות תהומית. זה סרט שבור לב שמתבונן במה שיש, ויודע היטב מה לא יהיה לעולם. בניגוד אולי למתבקש מבמאי בועט ואישיות אקסצנטרית כמו יושע, סרטו החדש הוא בהחלט לא סרט מחאה נוקב. למעשה הוא קריאת כיוון מפוכחת ובוטה בישירותה להתעשתות.

     

    גיבור הסרט, בוגר מערכות הביטחון, הוא ג'אנקי של ריגושים: להרוג, לזיין, להמר, להרוס כל מה שנקרה בדרכו - זו הדרך שלו לסחוב את עצמו הלאה. לאן? לא ברור. אין לו כיוון או יכולת להתמודד עם מציאות חייו. ישנו הרגע ומה שהוא מביא איתו. זהו גנגסטר על הנייר וזומבי בחיים. גבר שמונע על ידי הזין אבל אימפוטנט מוחלט ביומיום.

     

    זהו אולי התפקיד הטוב ביותר של השחקן דני גבע עד היום. יושע ליקט עבור ההפקה הקולנועית המרשימה שלו חבורה משובחת של שחקנים כמו נינה קוטלר בתפקיד אשתו האלכוהוליסטית של הגיבור, דביר בנדק ועמוס לביא שאכלו איתו מהמסטינג וכעת מנהלים עסקים מפוקפקים, מרינה שויף בתפקיד זונה לשעבר ומאהבת בהווה וראידה אדון, שמתגוררת בצריף בפאתי יפו שירש הגיבור מאביו.

     

    ביד עדינה הצליח יושע לפרק כל אחד מהם מהמניירות המוכרות ולהביא למסך משהו שונה מהמוכר. גם בנימין נתניהו הוא דמות מפתח בסרט. כזו שמביטה אל הגיבור מתוך קופסת הטלוויזיה, מדקלמת טקסטים שכבר שמענו ועוד נשמע, מוסיפה לתחושת הניכור שעוטפת את הגיבורים שעל המסך.


    מתוך הסרט. כל מה שנותר הוא לקונן (צילום: נילי יושע)

     

    "באיזשהו שלב התחלתי לראות את הסטייה, זיהיתי את העיוות וחשבתי שעוד אפשר לתקן", אומר יושע. "אז עוד עשיתי קולנוע כדי למחות. היום, ברור לי שעברנו מזמן את נקודת האל-חזור. אין אפשרות לתקן יותר, כל מה שנותר הוא לקונן".

     

    ליבוביץ צדק

    הוא נזכר בנעורים. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, יושע ישב מול מקלט הטלוויזיה ודמות מזוקנת שלא הכיר קראה להחזרה של כל השטחים הכבושים. "לא היה לי מושג מי זה ישעיהו ליבוביץ. אנשים צחקו כשהוא דיבר אבל בשבילי זה היה רגע מכונן", אומר יושע. "ליבוביץ אמר שמדעית, לאורך ההיסטוריה לא היה עם ששלט על עם אחר ולא התפורר ונכחד. כבר אז הוא הבין את מה שעדיין מסרבים לראות פה. אני אומר את זה בעצב. המשפחה שלי 12 דורות בארץ ואני מחובר כל כולי למקום הזה אבל אנחנו לא נתקבל פה לעולם. הערבים יודעים שזה עניין של זמן ושאנחנו, כמו הצלבנים והתורכים והממלוכים והבריטים, נעוף מפה".

     

    מנקודת האפס הכל התחרבן?

     

    "בהרבה מובנים כן. גם בהיבטים התנכיים. עשינו את הרע בעיני ה', התעמרנו ביתום ובאלמנה, לא כיבדנו את הגר למרות שגם אנחנו היינו גרים. איבדנו חמלה והפכנו אטומים, היינו אמורים להיות בני אדם והתברברנו. הפכנו לעם מושחת וקשה עורף, חארות שלא מתחשבים באף אחד ועליהם שולטים מושחתים".

     

    מה שאתה אומר זה שמאור לגויים הפכנו לחושך גדול?

     

    "אני אומר שלא נהיינו אור לגויים. אני אומר שיש פה חושך. קחי את אהוד ברק כדוגמה. נצר למשפחת מהגרים, ואחרי דור אחד יש לך את החייל הכי אמיץ ומעוט בצה"ל ושנייה לאחר מכן איש אטום וקר. זו המראה שלנו".

     

    כמו גיבור הסרט שלך - בובה ממוכנת, גבר נכה עם יצר הרס עצמי אדיר שמהמר על הכל כמו ג'אנקי של אדרנלין וסוחב בתוכו ואקום קיומי אדיר.

     

    "אני לא שופט אותו. אני מכיר אנשים כמוהו, קורבנות של הפספוס הגדול הזה. אני מדבר על אנשים שהם מלח הארץ, מ'טובי בחורינו' כמו שנהוג לומר. גיבורים שדחקו אותם לקצה, רצחו להם את הפחד והפכו אותם לרובוטים. שלחו אותם למקומות מוטרפים ונתנו להם לעשות את הדברים הכי מסריחים שמדינה יכולה להרשות לעצמה לעשות. הם הפנים שלנו, גם אם הם עובדים בחושך והם הראשונים שהממסד מתנער מהם".

     

    למרות שמדובר בפרמיירה, את הסרט הזה ליושע לא מתחשק לחגוג. מצוות פסטיבל קולנוע דרום הוא ביקש לוותר על הפרחים והרמת הכוסית. "יש דברים שעשית ואתה שמח בהם. פה זה אחרת. אם הסרט הזה שווה משהו, הקהל לא ירצה למחוא כפיים בסופו. הייתי מעדיף לא לעשות את הסרט הזה", הוא אומר. "זה לא מקום שנעים לגעת בו. מה אני אומר בעצם? בוא נסגור את החנות ונכבה את האור. את זה באמת שאין מה לחגוג".

     

    אז למה עשית את הסרט?

     

    "התחלתי לעשות סרטים כי חשבתי שזה רמקול מצוין. חשבתי שבקולנוע אפשר לומר דברים ושאולי אם אעשה את זה באופן לא עילג לגמרי, מישהו ישמע. כשהייתי טמבל בן 21, רגע לפני מלחמת יום כיפור, צילמתי את 'שלום, תפילת הדרך'. היום זה נשמע פתטי, אבל רציתי להגיד משהו וחשבתי שאולי זה ישפיע. אז היה לי ברור שיומיים אחרי הפרמיירה ייחתם פה הסכם שלום ואנשים יבינו. היום, אני יודע שאמנות לא משנה כלום ושהיא צורך פרטי שלי לצעוק".

     

    כשהנביאים שותקים

    הוא לא זוכר מאורע ספציפי שהוביל לנקודת השבר שלבשה בסרטו צורה של קיום כאוטי. אולי זו היתה הנסיעה במכונית מלווייתו של המשורר יבי עם עמוס קינן שאמר לו לפתע: "זהו, הכל נגמר. לא הצליח לנו". יושע מדבר על הנסיעה הזו ועיניו מתרוצצות, משחזרות את הרגע.


    יושע עם כוכבי הסרט. את הבכורה הזו לא חוגגים (צילום: תמר דהן)

     

    "עמוס היה נביא זעם אבל כזה שמעולם לא הרים ידיים", הוא מספר. "אם הוא ויתר, אתה שואל את עצמך מה זה אומר? זה לא היה אירוע מכונן אבל לאורך זמן דברים התחילו להיאסף, ואז ביבי נהיה ראש ממשלה ופתאום ראיתי את המפלצת מתעוררת בתוך העם. עשיתי את הסרט הרבה לפני שהוא הפך לראש ממשלה. אבל ביבי התלבש לי פיקס".

     

    למה הכוונה?

     

    "הוא הזכיר לי את המשפט 'ובימים ההם, אין מלך בארץ'. לפני כמה ימים חשבתי על זה שאנחנו בעצם כמו תרנגולת ערופה שרגליה עדיין מתרוצצות, אבל אין לה ראש. זו הסיבה שהוא כלוא אצלי בטלוויזיה, חיצוני לחיים. זה האח הגדול, המושך בחוטים".

     

    קצת מוזר היה לראות את נתניהו ביום ההשתלטות של כוחות צה"ל על ספינת המרמרה, נשקף ממסך טלוויזיה שצילמת לפני עשור ואומר: "אני שלחתי את חיל האוויר להפגיז מטרות".

     

    "זה היה מטורף. ביבי אומר את המשפט הזה ואנשים באולם יושבים ומחכים לקסאמים שיבואו כתגובה מעזה. זה צולם לפני עשר שנים, וזה מבהיר שמה שהיה הוא שיהיה".

     

    למה בחרת להקרין את הסרט בשדרות?

     

    "זה התחיל מרגשות אשם. אני יושב באמריקה ומקבל טלפון משדרות. לנגד עיני ראיתי ישר קסאמים ובראש הסתובבה השאלה מה לעזאזל עשיתי בשביל המדינה הזו? אמרתי להם שלדעתי זה לא סרט לפסטיבלים אבל שאם הם רוצים, יאללה".

     

    הסרט הנוכחי של יושע, כמו רבים מסרטיו הקודמים, רווי טסטוסטרון. מערכות היחסים בין גברים לנשים טעונות, קשות, פצצות זמן מתקתקות. הנשים שלו רואות רחוק ובהיר בעוד הגברים לא רואים ממטר. מאזן האימה בין המינים הרסני. "אנחנו לא יודעים כלום מהחיים שלנו, זה אתן הכוח המניע", הוא אומר.
    "גברים הם אולי המסגרת בתפאורה של החיים, אבל אתן החיים עצמן. עכשיו כשאני ילד גדול אני יכול לומר את זה, שבלי נשים אין לנו ימינה ושמאלה, אתן מרכז המטוטלת והשאלה היחידה שאני לא מבין היא למה אתן מאפשרות לנו להשתטות ככה".

     

    עם הסרט הזה יושע מתכוון להלך בזהירות. אחרי ההקרנה בשדרות הוא מבקש לעכל ולהחליט מה הלאה. ספק אם את קמפיין יציאתו לאקרנים ילוו מודעות ענק. "זה לא סרט להרוג איתו את הזמן", אומר יושע. "בעצם, זה סרט שאתה לא רוצה לראות אבל אם אתה תקוע מולו, אתה לא יכול להסיר ממנו את המבט. צריך להיזהר במה שמבטיחים לקהל. הצופים צריכים לדעת למה הם נכנסים".

     

    ולמה הם נכנסים?

     

    "לסרט קינה, ואנחנו יודעים מתי קינות נאמרות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יושע. "סטינו מהדרך ואנחנו צוללים מטה"
    צילום: דודי בכר
    הטבות למנויים
    מומלצים