מת אבי מחול הבוטו קזואו אונו

קזואו אונו, אבי סגנון מחול הבוטו היפני המודרני, הלך לעולמו בטוקיו בגיל 103. ביחד עם טאצומי היג'יקאטה, הניח את אבני היסוד לתנועה פוסט-מודרנית חדשה, שצמחה בשנות החמישים המאוחרות של המאה הקודמת.

ביפן הוא הביא את הבוטו אל במות העולם, הקסים קהלים רבים בתנועה האיטית ובאסתטיקה יוצאת דופן והיווה מקור השראה ליוצרים רבים גם בתחומי האמנות הפלסטית. אונו נפטר ביום שלישי ביפן כתוצאה מכשל נשימתי. הוא הותיר אחריו שני בנים, אח, שתי אחיות ושלושה נכדים.

אונו נולד באי הוקאידו למשפחת דייגים. הוא החל בלימודי המחול בשנות ה-30. בין מוריו היה גם הרקדן באקו אישי, שהתמחה במחול יפני מודרני. אונו הופיע לאורך מרבית שנות חייו הבוגרים ואף בשנות ה-90 לחייו. בשנותיו האחרונות רקד בכסא הגלגלים שלו.  

"התנועה שלו - אנטי-צורה"

"הוא צף באוקיינוס אינסופי של תובנות ומבחינה זו הוא נצחי. הוא מלווה אותי בכל מקום ונותן לי כוח", מספרת תלמידתו הישראלית, מיה דונסקי. "הוא היה מורה ענק, שהאמין בך, הוא יצר מרחב עבור התלמידים שלו שהגיעו אליו מכל העולם. הוא פתח דלת רחבה לזרים כי ידע שאם הבוטו ייתקע ביפן, הבשורה לא תגיע רחוק. הוא לא עשה אודישנים כי בני אדם התאימו לו באשר הם. אונו קזואו היה פתוח לעולם כי ידע שאנחנו נפיץ את זרעי הבוטו".

את התנועה של אונו קשה לה למלל למרות השעות הרבות שחלקו בסטודיו: "היתה בו יכולת מדהימה לכאורה לא לעשות שום דבר ותוך כדי כך לפרוש בפניך עולם שלם. אי אפשר להגדיר את התנועה שלו שהיתה למעשה אנטי-צורה. זו תנועה שהיא הוויה ורוח התחושות שהיו בו. הוא חי כל כך הרבה איכויות מנוגדות על הבמה כמו עצב ושעשוע, קלילות והרהור. זה עולם שלם שאתה לא רוצה למלל, אלא פשוט לחוות. זו הוויה שנושמת את עצמה".

מותו של קזואו אונו לדידה אינו חותם את השפעתו. "הוא נצחי", היא אומרת, "עכשיו צריך רק להתפלל שתלמידיו יהיו שליחים נאמנים לרוח המדהימה שלו ושידעו להמשיך את הדרך המאד מפוכחת שסלל בעבורנו".

"הוא האמין בהשלמה"

לאורך השנים נגעה יצירתו של אונו, שהפכה לפילוסופיית חיים, ברבים. מכל קצות העולם עלו לרגל לסטודיו שלו ביוקוהמה. עדית הרמן, ממייסדי קבוצת התיאטרון "קליפה", פגשה את אונו לראשונה בשנת 2003 ביפן. "זה היה מפגש מעניין, אולי דווקא כיוון שאנחנו באים מזרם שמנוגד לבוטו של אונו, ומכאן התפתח בינינו קשר ודיאלוג מאתגר", אומרת הרמן.

"הוא האמין בבוטו לבן, שנוגע בחיים בעדינות. אנחנו האמנו בצד היותר פיזי של הבוטו, שמדבר על הרס הגוף והחורבן שלו. זה קשור מן הסתם לפערי הגילאים בינינו ולשלבים שונים מאד בחיים שבהם עמדנו. אז, הייתי טיפשה ולא הבנתי שהוא רוקד את חייו. אדם בן יותר מ-90 נמצא בשלב של קבלה. אנחנו היינו במקום שעדיין מורד, בועט, מתנגד".

הרמן מספרת על אחד המפגשים בסטודיו בו אונו היה ישוב על כסא גלגלים, כשברקע התנגן שיר של אלביס פרסלי. "ככל שהזדקן, הוא האמין שכל רגע בחיים שלו זה בוטו. המאבק בזקנה הפך לפרפורמנס וזה יצר סביבו מקדש. אנשים תעדו כל רגע בחייו והתייחסו לכל רגע כמופע. זה הפחיד אותי", היא אומרת, "אני לא משוכנעת שתהליך גסיסה הוא ריקוד אחד ארוך".

"שלא יהפכו את הבוטו למקדש לזכרו"

אייקו הוזו, צלם שתיעד את המאסטר במשך חצי מאה, ספד לו בעיתונות היפנית: "הוא ביטא בו זמנית כוח וטוב לב בעבודותיו. הוא הביא תקווה באמצעות הריקוד. איבדנו תכשיט יקר". מנהיג להקת המחול "דייראקודאקאן" מטוקיו, אקאג'י מארו, הגדיר את אונו כרקדן נפלא ויוצא דופן. "הוא לימד אותנו שהקיום הוא מצב עדין של חוסר קיום. מי ייתן והוא ימשיך לשפוך אור כשומרם הרוחני של כל רקדני הבוטו".