שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מרוב אהבה עצמית, לא למדנו לאהוב אחרים

    הצבת האהבה העצמית במקום הראשון, וזניחת ערכים אחרים חשובים לא פחות, יצרה תרבות שעשתה עד היום רק נזק - תרבות ה"מגיע לי". ילדים שגדלו בתרבות ה"מגיע לי" בגרו והפכו לאנשים צעירים, ומה שהיה ספק-חינני בגיל חמש, הפך למאוד-לא-חינני שניים וחצי עשורים מאוחר יותר

    "קחי מה שתרצי, מי יסרב לך,

    קחי את העולם כולו,

    מי יוכל לומר לך לא"

     

    לכאורה שיר תמים, השיר הזה של גלי עטרי, אבל כשהיא פוצחת בפזמון "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת", אני מכבה את הרדיו. איפה הייתי היום אילו הייתי עושה "רק מה שאני אוהבת" ו"רק מה שאני חושבת"? אפילו לא קרוב למקום שבו אני נמצאת עכשיו, זה בטוח.

     

    מתי "לאהוב את עצמך" הפך לערך העליון והחשוב ביותר? הצבת האהבה העצמית במקום הראשון, וזניחת ערכים אחרים חשובים לא פחות, יצרה תרבות שעשתה עד היום רק נזק - תרבות ה"מגיע לי". ילדים שגדלו בתרבות ה"מגיע לי" בגרו והפכו לאנשים צעירים, ומה שהיה ספק-חינני בגיל חמש, הפך למאוד-לא-חינני שניים וחצי עשורים מאוחר יותר.

     

    היום ניתן למצוא בחורות בעשור השלישי והרביעי לחייהן, שלמדו מקצוע שהן לא ממש רצו (כי הן לא התקבלו, ולא היה להן כוח לעשות שוב פסיכומטרי), והנסיון התעסוקתי שלהן כולל מלצור בזמן התואר, עבודה זמנית אחת שאפילו הן לא זוכרות מה בדיוק עשו שם אבל זה נראה יפה בקו"ח ואת העבודה הנוכחית שלהן, שהן לא ממש סובלות (אבל זה רק עד שיבוא משהו יותר טוב). אין להן ממש תחביבים למעט צפייה בסדרת הריאליטי התורנית (סליחה, הן גם עושות פעמיים בשבוע מכון כושר/פילאטיס), התנדבות היא מחוץ ללקסיקון שלהן, ואישיותן רדודה כבריכת פעוטות. אבל הכי חשוב – הן מאוד "אוהבות את עצמן", והן כמובן לא מתפשרות. אחר כך הן יוצאות לדייטים, עם בחורים שאותם הן מסוגלות לפסול בגלל מקצוע לא מספיק "נחשב", אזור מגורים או זווית האוזניים, ובסוף הן בוכות שכבר לא נשארו גברים טובים פנויים.  


     

    בצד הגברי המצב לא טוב יותר: גברים שכבר מסתכלים על גיל 30 מלמעלה ועדיין גרים אצל ההורים (העובדה שקוראים לזה "יחידת דיור" לא הופכת את זה ללגיטימי יותר), חושבים שאמא שלהם היא שילוב מוצלח של כובסת וטבחית (ובמקרים הקשים יותר, גם ארנק). טיפוח אישי אצלם כולל מקסימום צחצוח שיניים, רשימת הקריאה שלהם בשנה האחרונה מורכבת ממגזין רכב כלשהו ועיתון חינם שמצאו ב"ארומה", סרט טוב בעיניהם הוא כזה שמככבות בו שתי גרמניות שמאוד מחבבות זו את זו (לפעמים הם מגוונים עם שבדיות), וההישג המשמעותי ביותר שלהם היה ניצחון בטורניר פלייסטיישן. כל זה לא מפריע להם לחשוב שהם מתת האל לאנושות, ושהמאושרת שתזכה לחיות לצידם ולהחליף את אמא שלהם בכל התפקידים המרתקים שהוזכרו קודם חייבת להיות מינימום בר רפאלי. אם חלילה פונה אליהם באתר הכרויות מישהי שלא נראית כאילו נגזרה הרגע ממגזין אופנה, הם כמעט נעלבים: מה יש ל"כונפה" הזו לחפש אצלם? הם פותחים את רשימת המועדפים ומתכוננים לעוד ערב תרבות בחברת אינגה וסילביה.  

     

    אני מסתכלת על הגברים והנשים האלה, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לצרוח: תגידו, השתגעתם? 

     

    תתבקשו לדמיין שאתם בראד פיט, או אנג'לינה ג'ולי

    מאוד אופנתי היום לדבר על אהבה עצמית. יש גם לא מעט סדנאות שבהן ישמחו ללמד אתכם לעמוד שלוש פעמים ביום מול המראה ולספר לעצמכם כמה שאתם יפים, נפלאים ונהדרים. אחר כך תתבקשו לצאת לרחוב ולדמיין שאתם בראד פיט, או אנג'לינה ג'ולי, או מלכת אנגליה. כל זה טוב ויפה, אבל יש בעיה אחת קטנה - הפעולות האלו כשלעצמן לא גורמות לאף אחד להרגיש טוב יותר. אני יכולה לעמוד מול המראה שלוש פעמים ביום ולספר לעצמי שאני תרנגולת. אחר כך אני אצא לרחוב ואלך בתחושה שאני תרנגולת. אני מבטיחה להתמיד, אבל ספק אם זה יגרום לי לגדל נוצות או להטיל ביצים.

     

    למחשבות שלנו יש הרבה כוח, אבל לא כשהן מנותקות מהמציאות. אהבה עצמית אמיתית לא נוצרת בעקבות שינון מנטרה כזו או אחרת, היא נוצרת כאשר אדם מעצב את חייו כך שהתוצאה הסופית היא לשביעות רצונו. לכן לא תראו אנשים שאוהבים את עצמם תקועים במקצוע שהם שונאים, או במערכת יחסים הרסנית. הם ידאגו לנווט את עצמם הרחק מהמקומות האלה.

     

    נהוג לחשוב שקושי במציאת זוגיות נובע מחוסר אהבה עצמית, ולכן התיקון המתבקש הוא ללמוד לאהוב את עצמך. יש אמנם מקרים כאלה, אבל בהרבה מקרים המצב דווקא הפוך. אנשים שגדלו על מחמאות בלתי פוסקות (כי אמרו להורים שלהם שחשוב לפתח את הביטחון העצמי של הילד), גדלים להיות מבוגרים שלא מסוגלים לראות את עצמם כפי שהם באמת. הם תמיד צודקים, תמיד נפלאים ומוצלחים, וכאשר המציאות טופחת על פניהם, הם יאשימו כל גורם אפשרי מלבד עצמם. כשהם מחפשים בני זוג, הם ממוקדים רק במילוי הצרכים של עצמם (או במילים אחרות: מה "יוצא להם" מהקשר). הם לא שואלים את עצמם מה הם יכולים להעניק לצד השני, כי מבחינתם עצם העובדה שהם נמצאים בתוך קשר היא המתנה הכי גדולה עבור בן הזוג. מה שבאמת חסר להם, הוא דווקא היכולת לתרום משהו מעצמם לקשר. כמה מאיתנו קיבלו במהלך חייהם כלים מתאימים לקראת החיים בזוגיות? לפי אחוז הגירושים ההולך ועולה, כנראה שלא מספיק.  

     

    "לתת, את הנשמה ואת הלב

    לתת כשאתה אוהב.

    ואיך מוצאים את ההבדל

    שבין לקחת ולקבל,

    עוד תלמד לתת, לתת" 

     

    כולנו מכירים את השיר היפה הזה של בועז שרעבי, אבל רובנו מקשרים אותו מיד לטקס סיום של איזו יחידה קרבית, מלווה בסרטון של חיילים מיוזעים רצים עם סמל החטיבה. השיר נכתב על מערכת יחסים בין גבר לאשה, ולא במקרה המילה שחוזרת בו הכי הרבה היא "לתת". כי הנתינה הזו היא הבסיס של הזוגיות, וכאשר הזוג מתפתח יחד, הם כבר לא חושבים במושגים של "לתת" ו"לקחת". כאשר זוג הופך ליחידה אחת, אין חשיבות למי עשה מה ומתי - כל אחד פועל כמיטב יכולתו למען הבית

    המשותף. למי שגדל בתרבות ה"מגיע לי" יהיה קשה מאוד לעשות מהפך מחשבתי כזה.

     

    "יום אחד יבוא מי שחיכית לו,

    מי שאת רוצה יבוא,

    עם מה שאת אוהבת בו"

      

    מה את אומרת? יום אחד, מתי שיתחשק לי, אני אנופף בידי ויופיע גבר החלומות שלי. בלי מאמץ, בלי השקעה, בלי למידה. איזה כיף - אהבה אינסטנט.

     

    תסלחי לי, אני הולכת "לבנות ביחד בניינים" עם בועז שרעבי...

     

    האימייל של אליס

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים