מוכנה להתפשר בזוגיות, לא על בן הזוג עצמו
לא רוצה פרס להתהדר בו ולהראות אותו למשפחה או לחברים. הם הרי יראו אותו פעם ב... אני זו שאצטרך לחיות איתו, לישון איתו, להזדיין איתו, לקום איתו בוקר, יום יום. שלא נדבר על לבנות יחד בית, אולי גם לגדל איתו יחד ילדים, על כל המשתמע מזה
יחד עם זאת, אם היה לי שקל על כל הפעמים ששמעתי מאנשים אחרים וגם מהקול הקטן והפולני הזה שנמצא בראש, זה שמבקר אותך כל הזמן, "את בררנית כי את מפחדת מאינטימיות", אולי לא הייתי מליונרית, אבל יכולתי לגמור את החודש בכיף. בעצם, לא הייתי יכולה לגמור את החודש, כי את כל הכסף הזה הייתי צריכה לתת לפסיכולוג או מאמן, שיושיעו אותי מעצמי. כי הרי ברור שמשהו אצלי לא בסדר. אני מצטערת, אבל זה באמת אחד הדברים השטחיים, הקלישאתיים והבאנלים ביותר שאפשר להגיד.
באמת, להגיד למשהו שהוא רווק בגלל שהוא בררן וזה בגלל שהוא מפחד מאינטימיות זה מה-זה אייטיז. תסתכלו על העולם היום, תראו את השינויים, תראו ראיית עולם קצת אחרת, רצונות שונים, תקוות אחרות לעתיד, רוחות חדשות של תפישת הזוגיות והנישואים.
כשאני בזוגיות אני נותנת 100%. לא יכולה אחרת
אגב, אני באמת פרפקציוניסטית בעבודה. שום טריק. אני לוקחת הכל על הראש, הלב והכתפיים. מה שנקרא "ראש גדול". זה מעולה למנכ"ל, אבל זו מכה בשבילי. כי עם כל הכבוד, אני בן אדם אחד, ובן אדם אחד לא יכול לעשות עבודה של צוות שלם. כך שקורה לפעמים שאני ממש מתמוטטת פיזית ונפשית מהלחץ. מספר הפעמים ששמעתי "מה את מתרגשת ולוקחת את זה כל כך קשה, זה סך הכל עבודה, זה לא הבייבי שלך" דומה למספר הפעמים ששמעתי שאני בררנית בגלל פחד מאינטימיות (רק שבמקרה הזה אני באמת מקבלת כסף). וזה אולי נכון, אבל זו אני: כשאני נמצאת במקום עבודה וצריכה לספק את הסחורה, אני נותנת 100%, אני לא יכולה אחרת. כמו בעבודה, כך גם בזוגיות - כשאני בזוגיות אני נותנת 100%. אני לא יכולה אחרת. זה לא שווה אחרת.
כשאני מחפשת בן זוג אני לא מחפשת מדליה. אין לי סטנדרטים בשמיים, ומזמן אין לי רשימת מכולת של מאפיינים חיצוניים כגון השכלה, כסף וכו', כי הבנתי שהיא לא רלוונטית. אני מחפשת בן זוג. אדם שיהיה החבר הכי טוב שלי וגם המאהב שלי. שאני אוהב אותו והוא יאהב אותי. שנוכל לדבר יחד, לצחוק יחד, ליהנות יחד. לא רוצה פרס להתהדר בו ולהראות אותו למשפחה או לחברים. הם הרי יראו אותו פעם ב... אני זו שאצטרך לחיות איתו, לישון איתו, להזדיין איתו, לקום איתו בוקר, יום יום. שלא נדבר על לבנות יחד בית, אולי גם לגדל איתו יחד ילדים, על כל מה שמשתמע מזה. זה לא דבר שאני לוקחת בקלות ראש.
הסיבה היחידה שנכונה לי היא אהבה. לא לחץ
עם כל הכבוד לתיאוריות ולסרטים הרומנטיים בשנקל, של "אם תשים שני אנשים על אי בודד, לא משנה כמה הם לא יסתדרו ולא יסבלו אחד את השני בהתחלה, בסוף הם יתאהבו", אנחנו לא חיים על אי בודד. יש לנו את אפשרות הבחירה. אולי היא מבלבלת, אבל היא שם, וזה נהדר. גם העובדה שהיום לנשים יש חופש לעבוד ולהתפתח ולהתבסס כלכלית בעצמן, בלי להיות תלויות בבעל כמפרנס, מאפשרת לי לבחור את האדם שאיתו אני ארצה לקום בבוקר כל יום ושאיתו ארצה ללכת לישון כל לילה, מהסיבות שנכונות לי. והסיבה היחידה שנכונה לי היא אהבה. לא לחץ, לא פחד ולא ציקצוקי לשון פולניים שאומרים שמשהו אצלי כנראה לא בסדר אם הגעתי לגילי המופלג ללא טבעת.
העובדה שההורים שלי לא הראו לי מודל זוגיות טובה לא אומרת שאני מפחדת מאינטימיות. להפך. הטעות היחידה מבחינתי היא להיכנס לזוגיות מהסיבות הלא נכונות עם האדם הלא נכון, לי. זה רק גרם לי לא לוותר על הרצון באהבה וחברות אמיתית, ולא ללכת על האדם הראשון שמציע לי נישואים, כי נישואים זו לא המטרה. זה בסך הכל סטטוס, שגם הוא יכול להשתנות עם השנים. מבחינתי בחירה בבן זוג זו הבחירה הכי חשובה בחיים. ואני לא מוכנה להתפשר על האדם איתו אהיה. אין לי שום סיבה.
הרי זוגיות זה דבר שמצריך ממילא המון פשרות, המון גמישות, אין מה לעשות - מדובר בשני אנשים שחיים יחד. וגם אם יהיו כמעט קופי זה של זה, שניהם חייבים להתגמש בכדי שזה יצליח. לכן אני לא הולכת להתפשר על האדם איתו אני הולכת להתפשר. כי כשאני אפגוש את האדם הנכון בשבילי, אדם שאני אוהב, לא תהיה לי בעיה להתפשר בשבילו, בשבילנו. בעצם זו לא תהיה התפשרות, זו תהייה צמיחה, קבלה ועבודה משותפת. אבל אם אצטרך להתפשר בשביל אדם שלא נכון לי ולא טוב לי ושאני לא באמת אוהבת, רק בשביל להראות לכל העולם ואחותו ש"הנה, עשיתי את זה, אני בזוג", כל דבר יהפוך למשחקי כבוד או אגו, ואני לא רוצה מלחמות. כמו ילדי הפרחים של שנות ה-60, אני בעד לעשות אהבה, לא מלחמה.
אז אני חושבת אחרת. אני חושבת שאנשים שלא מוכנים להתפשר במציאת אהבה הם לא פחדנים, הם דווקא אמיצים. מאוד. הם אמיצים כי הם צריכים להתמודד יום יום ולעמוד מול התרבות והחברה שכל הזמן אומרת להם שהם צריכים להתפשר, שהם צריכים להיות פחות בררנים, שהם צריכים לבדוק את עצמם כי משהו אצלם כנראה חולה. הם צריכים כל הזמן לשמוע את כל הקולות האלו, שמבקשים מהם כל הזמן לבדוק את עצמם, מה לא בסדר בהם, ועדיין להחזיק את הראש מעל המים, לחייך, ולהישאר אופטימים ואולי אפילו קצת נאיבים, כדי לא לתת לחבלות העבר להפריע להם במשימה האחת, שאמורה להיות פשוטה, אבל היא אחת מהקשות ביותר - למצוא את האהבה שלהם. אהבה אמיתית וכנה. וצריך רק אחת כזו. רק אחת.
לא באה לה הארה מיוחדת. פשוט היה לה יותר מזל משכל
לא מזמן חברה שלי, שבזוגיות טובה כבר ארבע שנים, אמרה לי משפט שמאוד חיזק אותי. היא אמרה שהיא לא עשתה כלום כדי לפגוש את בן זוגה, היא לא התעסקה בחיטוט בפצעים ישנים, לא באה לה הארה מיוחדת. פשוט היה לה יותר מזל משכל. היא טענה שאם לא היתה פוגשת את בן זוגה בזמן ובמקום שהם נפגשו, היא לא יודעת אם היא היתה פוגשת מישהו אחר שאיתו היא היתה נכנסת למערכת זוגית מחייבת (או במילים קצת פחות פוליטקלי קורקט - מישהו שיכול לסבול אותי ואני אותו ועדיין ליהנות מזה). הם נפגשו בתקופה ששניהם היו במקום ובזמן שיכלו להכיל זה את זה. היו פתוחים לקבל זה את זה, על כל הדברים הטובים והרעים, פתוחים לאהוב למרות, לא בגלל.
אני מאמינה שכדי להיות פתוחים לזוגיות ואהבה יש צורך בתהליך בו אנשים מבשילים עם עצמם, לומדים להבין מה מתאים להם, לומדים להבין יותר את עצמם, לקבל את עצמם, ובכך גם לומדים לוותר על כל מיני דברים חיצוניים שבעבר הפריעו להם. אני חושבת שזה תהליך טבעי שקורה עם הזמן ועם ההתנסויות בחיים, וזה קורה לכל אחד בזמנו החופשי. לדעתי, זה לאו דווקא דבר רע, זה פשוט תהליך. צריך לתת לכל אדם את הזמן שלו ואת המקום שלו. בלי ללחוץ, בלי לחפש מה לא בסדר, בלי לנסות לחנך אותו וליישר אותו לפי איזו נורמה.
תאמינו או לא, הגיוני שרווקים ורווקות עושים את זה לעצמם ממילא. כי כמה שהם יודעים בתוך ליבם שהדרך שלהם היא הנכונה להם, קשה להוכיח לעצמך שאתה בסדר, כשכל העולם אומר לך שאתה בעצם לא.
אני לא רוצה להתחתן. אני רוצה אהבה. וכן, אני בררנית (not that there is anything wrong with that).
לפנייה לכתב/ת 
