כשהיא הלכה, הרגשתי כאילו עולמי קורס עלי
תהום גדולה נפערה תחתיי. הרגשתי את החלל ממלא את דירתי, את המחשב, את הלימודים ואת העבודה. אבל באותו לילה, עדיין ההרגשה בתוך תוכי היתה ש... איך לא, היא תחזור
בתקופה הזו עברתי אבל, ממש ככה. כמו אחרי מוות של אדם יקר, לא עלינו. איך אני יכול להקביל את הדברים? זה פשוט מאוד: כשאתה אוהב ונפרדים ממך, במיוחד בצורה החד צדדית והחיתוך המהיר שאני חוויתי, אתה מרגיש כאילו נלקח חלק ממך ונרמס. אתה ממש מאבד בן אדם. ועוד אדם שאהבת בכל רמ"ח איבריך.
המודל של קובלר-רוס, פסיכולוגית עתיקת יומין, מדבר על חמישה שלבים שאדם עובר בהתמודדותו עם המוות: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה. אומנם קובלר-רוס כתבה את תורתה על בסיס תצפית ומחקר של חולים סופניים ובני משפחותיהם, אבל ההתמודדות עם פרידה די דומה. כשאני חושב אחורה, ממש עברתי את כל חמשת השלבים האלה.
למחרת אמרתי לעצמי שהיא תחזור
ברגע הפרידה תגובתי היתה: "את רוצה להיפרד? טוב. אז נפרדים". המשכתי כרגיל את הערב כאילו דבר לא קרה. אפילו לא חשבתי על כך. עוד לא הבנתי, או שעוד לא שקע בי, שהרגע יצאה אהובתי מהחיים שלי. למחרת אמרתי לעצמי שהיא תחזור. זה בסדר. היא רק צריכה כמה ימים לבד כדי להבין מה היא הפסידה. יומיים אחר כך, כאשר ישבנו, ביוזמתי, ודיברנו על הקשר ומאיפה באה הפרידה, פתאום חלחלה בי ההבנה שהנה, עוד רגע היא הולכת לה לדרכה ואני נשאר לבד. כשהיא הלכה, הרגשתי כאילו עולמי קורס עלי משנייה לשנייה ותהום גדולה נפערה תחתיי. הרגשתי את החלל ממלא את דירתי, את המחשב, את הלימודים ואת העבודה. אבל באותו לילה, עדיין ההרגשה בתוך תוכי היתה ש... איך לא, היא תחזור.
שבוע עבר, כאילו כרגיל. עברתי מילואים קשים בהם לא חשבתי עליה אפילו לדקה, אבל פתאום הריקנות שהציפה אותי בסוף השבוע טפחה לי על הפנים והתחלתי להיכנע לזעם. כל חבר או מכר שרק הטה את אוזנו לשמוע קיבל שצף של קללות וגידופים עליה ועל בנות המין היפה.
ידידתי ישבה מולי, קצת בהלם, והתחילה להוציא גמגום קטן: "אבל...".
"אין אבל!" קטעתי אותה בכעס. "מטומטמות!".
חבר שהצטרף אלינו לקפה בעודי נותן את ההטפה הנהן בהסכמה. "ככה זה", אמר, "גברים טובים מסיימים אחרונים. מניסיון".
בסופו של אותו שבוע, כבר לא יכולתי, יזמתי איתה שיחה. הייתי חייב לתת לזה ביטוי. "אולי תחזרי?" שאלתי. "אני מוכן לעשות הכל. יש לי המון שאלות. אני לא מבין איך אפשר ככה לעזוב. בלי התראה מוקדמת. אני כאן. מחכה שתתעוררי. אולי ניפגש עוד פעם אחת?". התשובה היתה לא, ושעדיף שננתק כל קשר.
כנראה הייתי צריך לשמוע את זה, כי מאותו רגע פתאום העניין נסגר. אין עתיד כאן. אין עניין. זה מה שזה וזהו.
הכאב בער ולא ידעתי מה לעשות איתו
לא אכלתי. לא שתיתי. מלבד בירה, וויסקי וסיגריות (הרגל מגונה שדבק בי שוב בגלל זמני איתה), לא השקעתי בעצמי כמעט בכלל. לא הייתי מרוכז בלימודים וכל הזמן חשבתי עליה. ככה זה. הכאב בער ולא ידעתי מה לעשות איתו. התסכול שחשתי היה אדיר. כל פעם התגנב וברגע העכיר לי את מצב הרוח. אז עישנתי את הזמן.
בשבוע האחרון נרגעתי. חזרתי לצאת עם חברים, והרבה. חזרתי להתחיל עם בחורות, ומשום מה עניין הבחורות בי גבר. חזרתי לחייך ולצחוק. פתאום הדירה כבר לא ריקה, אלא מלאה בי. ופתאום בזכרוני היא כבר לא כל כך יפה ולא כל כך מושלמת.
יצאתי לדייט ראשון מאז חזרתי לשוק. ידידה מזה זמן רב, שעכשיו העניין הרומנטי חזר לשולחן, לקחה אותי לפאב שאהוב עליה. במהלך הערב אמרה שהיא ראתה באתר הריגול הפופןלרי את אלבום התמונות שלי ושל האקסית מטיול שעשינו יחד. תמונות עם הרבה פוצי-מוצי. באותו רגע כל מה שעבר לי בראש היה 'אוי' , אבל הידידה שלי אמרה את מה שאני כבר חשבתי: "אתה יודע, אם אתה עכשיו רווק ופנוי, אולי כדאי שתטפל בתמונות האלה. זה מעביר את המסר הלא נכון. אתה יודע, כשבחורה בודקת לך את הפרופיל...". אמרה וחייכה חיוך זדוני.
לקחתי נשימה עמוקה, מחקתי אותה ואת אלבום התמונות
כשחזרתי הביתה באותו ערב נכנסתי לאתר. לקחתי נשימה עמוקה, מחקתי אותה ואת אלבום התמונות מהפרופיל, ופלטתי אנחת רווחה. אין לה זכר.
די. נגמר ה"שלושים". זה הזמן לסיים את הפרק הזה בחיי. זמן לומר שלום. היה טוב וטוב שהיה, ואני לא מתחרט על אף רגע שעבר. כי כשאתה כבר נכנס לקשר, עדיף להיכנס חזק ולהרגיש את כל הטוב שמגיע עם זה. גם אם זה אומר שהסיכון להתרסק הוא גדול. הסיכון הזה שווה את הפעם היחידה שבה תנצח את הסיכויים.
עם זאת, אני תוהה למה כשראיתי אותה ברמזור, סתם במקרה, בשבריר שנייה, הרגשתי כאילו מייק טייסון הכניס לי אגרוף בחזה.
מה? אולי אני סתם עובד על עצמי?
לפנייה לכתב/ת 
