המיתוס גדול עליו
יצירתו של הכוריאוגרף האמריקני ביל טי ג'ונס, שנוצרה כמחווה לאברהם לינקולן, היא הרצאה דידקטית ומתישה שאינה סומכת על כוחה של התנועה ומותירה את הצופה אדיש
זה נשמע כמו רעיון מבריק: יצירת מחול לציון 200 שנה להולדתו של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה"ב. העבודה, על הנייר, אמורה היתה לחבר בין עבר להווה, להדהד משהו מהמורשת של הנשיא הרפובליקני הראשון אשר הביא לביטול העבדות, מנע את פילוגה של ארה"ב בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית ובסופו של דבר נרצח על ידי מתנקש מן הדרום.
מלחמת האזרחים על-פי ביל טי. ג'ונס (צילומים: Paul B. Goode)
לינקולן, אין זה סוד, הוא מיתוס בתרבות האמריקנית. הכוריאוגרף ביל טי. ג'ונס מסביר לצופים בהרצאת וידאו קצרה שמקדימה את העבודה, "סרנדה/ההצעה", שמתארחת בימים אלה בפסטיבל ישראל בירושלים, כי לינקולן מגלם את כל הערכים שאמריקה מאמינה כמייצגים שלה במיטבה. ואולי זהו בדיוק שורש הבעיה של היצירה השכלתנית והעקרה שרקח אחד מאמני הבמה המובילים בארה"ב.
ביל טי. ג'ונס מודה בפתיח כי מדובר ביצירה שהיא מסע אישי, וכי לינקולן מסמן בעבורו את פניה המיטיבות וגומלות החסד של אמריקה הלבנה. נדמה שהמיתוס של לינקולן כל כך כבד וגדול, שהתוצאה היא יצירה מסורסת ומתישה שנשארת ברמה האינטלקטואלית הדידקטית, ומותירה את הצופה מרוחק ובמידה רבה אדיש למתרחש על הבמה.
הדגש על הטקסט בא על חשבון התנועה
מה שרוחש ומתרחש על הבמה הוא ערב רב של אלמנטים מבלבלים שמונחים זה ליד זה כמו שמיכת טלאים של מוזיקה חיה, שירה, וידאו-ארט, תנועה ותאורה. התערובת יוצרת מכלול לא הומוגני והתחושה המרכזית היא שחסרה פה יד מחברת של דרמטורג.
לטבוע בטקסטים
באופן מפתיע ומאכזב, דווקא התנועה היא החוליה החלשה בעבודה שטובעת בטקסטים, בין היתר כאלה הלקוחים מנאומיו ומכתביו של לינקולן. הרטוריקה, באמצעות מספר שעומד על פודיום נואמים בצד אחד של הבמה ובאמצעות זמרת שניצבת על פודיום בצדו האחר, היא מפתח העבודה ומרבית תשומת הלב מופנית אליהם. על הבמה מונחים שישה עמודים, כנראה מחווה ליד הזיכרון ללינקולן שעיצב הארכיטקט הנרי בייקון בוושינגטון.
למעט שימוש נפלא בהקרנת וידאו של דמויות נשיות וגבריות על העמודים הצרים והשתלבותם בדימויים מוקרנים של עיר הרוסה, השימוש שנעשה בהם מינימלי. אם בתחילת העבודה נוצרת התחושה של אנסמבל בזכות כניסות ויציאות
של רקדנים מתוך ואל הקלעים החשופים, די מהר מתגלה שמהבחינה התנועתית העבודה נטולת התפתחות או תבנית שמייצרת קונטקסט.
באופן כללי, נדמה שג'ונס אינו סומך על התנועה שתעביר את המסר, עד כדי כך שהוא מייתר אותה ומכאן הופך אותה לשולית. לפרקים נדמה שאם היית מנתק את התנועה משאר האלמנטים ומותיר אותה לבדה ללא טקסט או פירוטכניקה, היא היתה מתקשה לעמוד בפני עצמה. מה שמתקבל בסופו של יום זו הרצאה דידקטית למדי, יצירה קונספטואלית מעוצבת, אקדמית, פומפוזית ויומרנית.
תודה לאל על רגעי החסד של המוזיקה המקורית ולעיבוד של "לה קרימוזה" מתוך הרקוויאם של מוצרט עליהם חתומים במשותף הצ'לן, כריסטופר אנטוניו וויליאם לנקסטר והפסנתרן ג'רום בגין. פס הקול מאפשר בריחה מעולם של תיזות לרובד תחושתי שיצירה אמורה לעורר בצופים באשר הם. הכוונה גם לכאלה שלא התכוננו לשיעור בהיסטוריה של ארה"ב או להרצאה מוסרנית על מלחמות אזרחים ומאבקי חופש.
לפנייה לכתב/ת 
