רגע האמת שלי: צדוק יחזקאלי בדרך לאלפים

חודש וחצי לפני תחרות האופניים המאתגרת ביותר בעולם, טראנסאלפ 2010, ושנה וחצי אחרי הפציעה הקשה בגיאורגיה, יצא צדוק יחזקאלי, כתב "ידיעות אחרונות" וחבר המשלחת הישראלית למירוץ, למחנה אימונים למרגלות החרמון. שם הוא הבין שכדי לכבוש 20 אלף מטר מצטבר בהרי האלפים, כדאי שיותיר את גאוותו הפצועה מאחור. סיפור מסע

צדוק יחזקאליפורסם: 16.06.10 , 11:05

אני שרוע מעולף למחצה, בהכרה למחצה, ומבואס באופן שלם לגמרי על מיטת נוער בחדר דחוס ומחניק עם ארון מפורמייקה ושירותים לא צמודים ושואל את עצמי רק שאלה אחת: תגיד, אתה דפוק או מה?

התשובה, כמובן, היא כמובן. ברור לגמרי שאני דפוק. כי אחרת מה הייתי עושה כאן, במצב סופני, למרגלותיו של הר ארץ ישראלי אחד שזה עתה הותירני שבור ומרוסק, ובעיקר תוהה אם אני מסוגל לכבוש בעוד פחות מחודשיים את שרשרת הרי האלפים האימתניים בתחרות שכבר אין עוד כל ספק שהיא גדולה עלי.

”תגיד, אתה דפוק או מה?”.

עכשיו השאלה הזאת מוטחת בי בלחישה זועמת על ידי אחד, אילן אולמן, מאמן אופניים וחבר קרוב, שמכיר את הפגמים שלי לא פחות ממני, אבל איכשהו מופתע בכל פעם מחדש לגלות כיצד אני הופך בנקל לאויב המסוכן ביותר שלי. אני יודע מה הטריף את אולמן. יודע. אבל לא יכולתי לעשות דבר כדי שלא לעורר את זעמו על שהנחלתי לעצמי מפלה ניצחת.

זה קרה בערך שלוש שעות קודם לכן. הייתי בעיצומו של הטיפוס למרומי החרמון. זה היה סוג של מבחן. אם תרצו, רגע האמת. או יותר מדויק: סוף שבוע של בדיקות פוליגרף. רק שבמקום אלקטרודות אתה

בדרך לאלפים?

רוצים להשתתף בטראנסאלפ 2011? כל הפרטים

ענת פלדמן

כמה זמן מראש מתחילים להתאמן, איך בונים סבולת, איך מתגברים את הגוף, ולמה כדאי לעשות את זה בקבוצה. מגזין "מנטה" בשלל עצות למי שרוצים להתמודד על מקום בתחרות של השנה הבאה

רוצים להשתתף בטראנסאלפ 2011? כל הפרטים

מחובר לאופניים שלך. ובמקום איזה חוקר שמטיח בך את השאלות ובוחן את תנודות המחט, מי שחושף כאן את האמת הוא ההר עצמו. והשאלה היחידה שנזרקת לעברך די פשוטה: אתה רוכב אופניים רציני, או סתם איזה רכיכה בטלנית, מאלה שמדוושים להם בשבילי פארק יהושע בימי שישי? אתה אמיתי או מזויף?

הרוכב שהייתי

העניין הוא שפעם הייתי הדבר האמיתי. כשאני אומר ”פעם”, אני מתכוון למה שקדם ל־12 באוגוסט 2008 בשעה 10:38 בבוקר, כשטיל איסקנדר רוסי מנוול נחת לו בכיכר אחת בגיאורגיה באמצע מלחמה, בדיוק כשאתרע מזלי לעמוד שם ולסקר את המלחמה הנידחת ההיא עבור העיתון שלי. הטיל המעצבן הזה ורסיסיו הזדוניים חוללו בי שמות. לרובם יכולתי בשנה קשה של אשפוז, ניתוחים ושיקום, אבל לפעמים אני מצטער שדווקא את זיכרוני לא לקח הטיל עימו. כי מאז שנוקבתי ככברה בבוקר הדמים ההוא לא הצלחתי להיפטר מבבואתי כרוכב אופניים תחרותי ומצליח, אופנן גאה שטיפס בהצלחה על פסגה אחרי פסגה, נהנה ממראה יריביו גונחים ונכנעים לכאב, בעוד הוא נושך שפתיים וסוחט משריריו עוד קורטוב של אנרגיה כדי לסיים לפניהם.

אבל מאז שהתפזרו עשרות רסיסיו של הטיל הרוסי, ששדדו ושיתקו חלק ניכר משרירי רגלי הימנית, אני לא עוד הרוכב ”של פעם”, ומן הסתם גם לא אשוב להיות. הסירוב הזה להשלים עם המציאות החדשה, שכה עזר לי בהליך השיקום הממושך ודירבן אותי להילחם להחזיר לעצמי כל מה שאפשר - הוא זה שהביא אותי לבדוק את גבולותיי החדשים שוב ושוב.

יחזקאלי. "התקשיתי לשאת את הבושה". (צילום: אדוארד קפרוב)

לפני חצי שנה הרהבתי וטיפסתי באופני ההרים שלי על פסגת ההר הגבוה ביותר באתיופיה. הפעם לקחתי על עצמי משימה שלעומתה נראה המסע לאתיופיה כמו שופינג בקניון: לנסות להשלים את אחת מתחרויות האופניים המזוכיסטיות ביותר ביקום, מאלה שגורמות לאדם נורמלי לשאול את עצמו: מהיכן שואבים אנשים שנאה עצמית כזאת?

הטראנסאלפ נראה ראוי בהחלט לשאלה קנטרנית מהסוג הזה. שבוע ימים שבהם גוזרים על עצמם 1,200 אופננים ואופנניות לטפס (ולגלוש) את שרשרת הרי האלפים מגרמניה דרך אוסטריה ואיטליה ולהגיע לקו הסיום כעבור 780 ק”מ עם טיפוס מצטבר של כ־20 אלף מטר.

בל יקל בעיניכם הנתון האחרון. תאמינו לי שהוא הרבה יותר תובעני מהקילומטרז’. כל ילד יכול לגמוא מרחקים על אופניים. אבל עליות ופסגות הרים הן כבר סיפור אחר לגמרי. נסו לטפס במדרגות למרומי מגדל עזריאלי. קשה? בא לכם להתחבר לבלון חמצן? אז דעו שגמאתם לכל היותר 100 מטרים של טיפוס. עכשיו נסו לדמיין את עצמכם חוזרים על הטיפוס הזה עוד 199 פעמים. יש מצב? לא?

הרוכב שאני

ובכל זאת, כאשר התקשר אלי יום אחד הראל נחמני, טריאתלט ורוכב קשוח סימפתי להפליא, ושאל אם בא לי להיענות לאתגר יחד עם כמה עשרות קולגות מכורי אופניים שאותם הוא מארגן לטראנסאלפ זו השנה השנייה ברציפות, ביקשתי שהות של שתי דקות למחשבה. הן הספיקו לי להתייעצות עם קואץ’ אולמן, שהכיר את שני הרוכבים היטב - אותי לפני הטיל הרוסי ההוא ואותי שאחרי. ”אתה מסוגל”, קבע נחרצות. ”בתנאי ש...”.

את המשך המשפט לא שמעתי. מיהרתי בחזרה עם ה”כן” הנלהב לאדון נחמני. ועכשיו, בחדר הקטן באכסניית הנוער המרופטת ההיא למרגלות החרמון בסיום היום הראשון במחנה האימון הגדול לקראת הטראנסאלפ, דחף לי אולמן את החלק המוחמץ בשיעור היישר לתוך האוזן. שכבתי שם, לופת את גבי המצווח מכאב, והנהנתי בהסכמה לגערותיו. ”אתה חייב להתרסן. אתה חייב לגלות מינימום של משמעת עצמית, אחרת...”. ידעתי בדיוק כיצד להשלים את המשפט בעצמי. אם אמשיך בסגנון הזה, אין מצב שאכבוש את האלפים בסוף יוני. אין.

כי בעלייה ההיא לחרמון שוב בחרתי לשכוח שאיני עוד הרוכב שהייתי. שוב בחרתי להתעלם מהעובדה שלעולם לא אוכל לחפות די הצורך על השרירים המשותקים ברגלי הימנית ולטפס בקצב שהייתי רגיל אליו. נצמדתי למובילים החזקים, אלה שבעבר פירקתי אותם בנקל. נאבקתי באלה שניסו לחלוף על פניי, אלה שבעבר לא היו מסוגלים לעשות לי את זה גם בחלומותיהם הוורודים ביותר, וחיש מהר הבאתי את עצמי אל הקצה. הפעם, ההתפרקות הבלתי נמנעת והכניעה לכאב ולסבל, זו שבעבר כה נהניתי לחזות בה כשפקדה את יריביי, הייתה מנת חלקי. הגב המעוות, שלא יכול היה לשאת עוד במעמסה, שידר אלי גלי כאב בעוצמות שאיימו לשתק את מוחי. פעמיים ושלוש נאלצתי לרדת מהאופניים כדי לזכות בהפוגה מהעינוי. התקשיתי לשאת את הבושה. שזה יקרה לי???

באותו לילה התקשיתי לעצום עין. היה לי ברור שעלי לשנות גישה או לוותר על חלום הטראנסאלפ כאן ועכשיו.

המבחן האמיתי

משמעת עצמית וההכרה במגבלותיך אינן רק צו השעה ותנאי הכרחי של רוכב אופניים בקאם בק מפציעה קשה, שמתיימר לכבוש שרשרת הרים מיתולוגית על רגל וחצי. הן בעצם תנאי הבילט אין לכל אחד מ־30 הרוכבים שהתאספו למבחן הסוף שבוע הזה בשיפולי החרמון, לקראת הדבר האמיתי בסוף יוני.

יחזקאלי. "אין כל הבטחה שאעמוד במשימה הזאת". (צילום: אדוארד קפרוב)

אף אחד מאיתנו איננו אתלט על. רובנו שייכים לאותה קטגוריה: אנשים באמצע החיים (פלוס-מינוס), שמנהלים קריירות ומשפחות אבל מוצאים את עצמם רודפים אחרי אתגר מפרך וכואב, ועם זאת מצית דמיון ומבטיח כמויות בלתי ניתנות לתיאור של סיפוק, אדרנלין, עניין ופינוק נכבד של האגו.

אלא שבמשימת כיבוש כזאת אין דרכי קיצור. למחנה הזה קדמו חודשים של אימונים כמעט יומיים לבנייה מדורגת של כושר כדי לעמוד בסוף יוני במעמסה הנדרשת מגופך בטראנסאלפ יום אחר יום. כמעט כל רוכב בכושר סביר יכול לעמוד ביום אופייני של הטראנס כפי שדגמנו אותו, למשל, ביום השני של מחנה האימונים: טיפוס כפול למרומי החרמון ועוד כהנה וכהנה גבעות והרים, ובסך הכל 6.5 שעות על כיסא עינויים זעיר, 128 ק”מ ו־3,000 מטר טיפוס. זה לא נוח. זה קשה. זה מפרך. אבל זה אפשרי. ובכל זאת, אחרי 4,000 קלוריות אנרגיה שנשרפו במהלך המאמץ, התביעה הבלתי מתפשרת מהגוף לחזור על אתגר זהה ביום המחר ובזה שלאחריו היא בעצם המבחן האמיתי.

אולמן קרא לזה תמיד ”מבחן ההתאוששות”. איך להעניק לגוף שלך הזדמנות לקום לתחייה למאמץ דומה כעבור 16 שעות. וכך נהגנו כרובוטים מתוכנתים בסיום כל רכיבה, נחפזים לבלוס חלבונים לבנייה מחדש של סיבי השרירים הקרועים מהמאמץ, משיבים כמויות נוזלים שאבדו, מנצלים כל רגע למנוחה אופקית ודואגים להטענה מסיבית של מחסן הפחמימות המרוקן עבור המאמץ הממתין עם בוקר.

וגם כשעשית את הכל נכון, אין כמעט סיכוי להימלט מהעייפות המצטברת. הדופק הולך ויורד, הרגליים נעות בלאות, ואתה לא יכול עוד להימלט מהחלום התבוסתני להגיע סוף סוף הביתה ולהטמין את האופניים באיזשהו מקום הרחק מהעין.

יש לי סיכוי

היא חלפה על פניי כשני קילומטרים מפסגת ההר. היא עשתה זאת בקלילות, כאילו לא הייתי יריב ראוי עבורה. ואכן לא הייתי.

לרגע הבליח בי השדון ההוא מחדש. אל תוותר. אל תיכנע. עוד קצת מאמץ.

אבל הנחתי לו הפעם לזעוק כאוות נפשו. לא היה בדעתי להיכנע. המשכתי לטפס בקצב שלי, מסרב לקחת את עצמי לקצה שממנו לא אוכל עוד להתאושש. היא תגיע לפסגה לפניי, ידעתי, אבל לא הייתה לכך עוד חשיבות. עתיד אהיה להשלים חמישה טיפוסים למרומי החרמון עד לסיומו של המחנה הזה. הכאבים הפכו לנסבלים. אפילו הגב לא איים עוד להביסני.

ובכל זאת אין כל הבטחה שאעמוד במשימה הזאת בסוף יוני. שלושת הימים בחרמון לא היו אלא קדימון קטנטן למה שמצפה לי שם. ובכל זאת, אם אדע להחניק את גאוותי גם שם, יש לי סיכוי. לפחות את זה.