שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגדר הטובה
    הגליון החדש של "מסמרים", שנע סביב "מאחורי הגדר" של ביאליק, מצליח להחיות את התשתית החוויתית שביאליק ניסח כל כך חזק: כולנו רדופי גדרות. ניסים קלדרון התפעל

    כתבי עת שמכנסים שירים וסיפורים על פי נושא מסתכנים בכישלון . "שם הדיוק הרה מפולת", כתב נתן אלתרמן על שירים טובים. וזה חל לא רק על שירים אלא על כל מעשה ספרותי. גם על עריכה. הדיוק בספרות הוא תמיד "הרבה מפולת". הצלחה ספרותית, שלא נמצאת כחוט השערה ממפלה ספרותית, היא בנאליות שצועדת על הקרקע הבטוחה והמשעממת של המוכר והידוע.


    הגדר של ביאליק היא הגדר של כולנו (צילום: רויטרס)

     

    ומה מועד יותר לכישלון מאשר כתב עת שמוקדש לנושא? האם שירים וסיפורים נכתבים על פי נושא? האם משוררים מחליטים לכתוב שירים על פרידה, או על נשיות, או על עזה, ואז רק מבצעים את ההחלטה שלהם?

     

    שירים שכך נכתבו נראים כמו קולבים של "נושאים" שתלו עליהם שירים שיתאימו לקולב. ואף על פי כן מי שעורך גיליון-נושא של כתב עת ספרותי מצליח לפעמים להעניק לספרות כנפיים, דווקא בגלל שהוא מתקרב אל הסכנה. וזה קורה בגליון האחרון של כתב העת "מסמרים", בעריכתו של אמיר רותם. מובאים בו סיפורים ושירים וצילומים - כולם הולכים בעקבות הסיפור הנפלא של ביאליק "מאחורי הגדר", שמודפס בראש החוברת.

     

    הגדר הרב שכבתית של סרנה

    אני רוצה להתחיל בפרק האחד שהוא יוצא דופן בגיליון; יגאל סרנה הוא היחיד שמביא כאן לא שיר ולא סיפור ולא מסה, אלא "דיווח". זה דיווח של עיתונאי על גדר ההפרדה שהוקמה בגדה המערבית. האיכות המיוחדת של הדיווח הזה נוצרת לא רק כיוון שסרנה מקפיד מאוד למסור את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו כאשר סייר בכמה נקודות של הגדר, אלא גם כיוון שסרנה משלב בדיווח משפטים מצוטטים מתוך הסיפור של ביאליק.

     

    סרנה משרטט תמונות-חיים של מיני האבסורד הרבים, ומיני הכיעור, ומיני הסבל הקטנים והגדולים, שנגרמים על ידי גדר שחותכת כפר לשניים, או מאלצת אנשים ללכת שעות רבות בדרכים עוקפות כדי להגיע לעבודה או ללימודים. איכותו של התיאור נוצרת לא רק מכך שסרנה ממעט לשפוט ומרבה לתאר, אלא גם מכך שסרנה מזכיר לנו שוב ושוב את המטען שנושאים איתם ישראלים רבים שנושאים את "מאחורי הגדר" בתוכם מאז ימי בית הספר שלהם.

     

    סרנה לא אומר לנו את דעתו על השאלה איפה חרגה הגדר מן הקו הירוק, והוסטה אל לב ריקמת החיים של כפר פלסטיני רק כדי לכלול התנחלויות, כשם שהוא לא מביע עמדה בשאלה אם הגדר, שגם הצילה חיים ומנעה פיגועים, מצדיקה או לא מצדיקה את הסבל היומיומי שהיא גורמת.


    סרנה. גדר כפחד דו כיווני

     

    אבל הוא מושך חוט אחר חוט מן הגדר של ביאליק אל הגדר שבנינו, וגורם לנו לתהות כמה מהר השתנינו מן הקצה אל הקצה: כמה קרובה אלינו החוויה של יהודים שהיו סגורים מאחורי גדר של פחד, וכמה קל לנו להכניס כעת את שכנינו הפלסטינים אל תוך גדר של פחד כפול ומכופל- הפחד שאנחנו מפחדים מהם, והפחד שאנחנו מטילים עליהם.

     

    הדיווח של סרנה ממחיש היטב את ההצלחה של החוברת כולה - לא נושא שרירותי נבחר פה כחוט מקשר בין יצירות, אלא יצירת ספרות שנטבעה עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו, ולכן טבעי לנו לקחת אותה איתנו אל המעשים שאנחנו עושים, ואל הרגשות שאנחנו מרגישים, ואל המילים שאנחנו כותבים.

     

    הגדרות של כולנו

    כך לוקח איתו צבי טריגר את הרגשת ה"מחוץ לגדר" אל חוויה שונה לחלוטין. הוא מפרסם כאן סיפור מעולה, "ליל הרמזורים הארוכים", על אדם שהיה מאושפז בבית חולים חמישה שבועות והוא חוזר אל ביתו בלילה תל-אביבי סהרורי. ושוב, אין שום דבר מאולץ בחיבור של הסיפור הזה אל יצירות אחרות בחוברת, כיוון שלא איזה "נושא" כללי חוזר ומופיע כאן.

     

    מה שמופיע גם בדיווח העיתונאי של סרנה וגם בסיפור האישי של טריגר הוא התשתית החוויתית שביאליק ניסח בשבילנו באופן חזק כל כך: כולנו רדופי גדרות, וחוצי גדרות, ומסתגרי-גדרות. כאשר אחד מאיתנו יוצא מבית חולים, ורואה בכיכר דיזנגוף כתובת גרפיטי "מרוצי סוסים מתרחשים בסלון ככה שנוכל להתרכז במהירות ואת ההרגשה נשים בצד" – גם אז, גם מול הגרפיטי הזה, אנחנו ממשיכים להיות בניו וניניו של ביאליק, ושל הגדר שלו, ושל פקעת הרגשות שסביב הגדר שלו.

     

    קראתי בעונג את החוברת כולה, והרגשתי שהרמה הגבוהה של הבחירה נשמרת בכל הטקסטים, גם אם היו יצירות שדיברו אלי פחות (לא כך בצילומים שנילווים לחוברת. או שהם מקושטים מדי או שהם צפויים מדי). יש כאן מסה של אריאל הירשפלד, סיפורים של הילה עמית וצבי אבינר, וסיפור אחד מתורגם היטב מאנגלית בידי עלית קרפ של דנית בראון.

     

    הכלב של שור

    אבל אני רוצה להתעכב במיוחד על שיר של אסף שור, שקראתי עד כה רק פרוזה שלו, והוא בהחלט מגלה כאן גם יד של משורר. השיר ניקרא "הכלב שקוריפין מפרזל בשלשלת וליבו רע עליו", והוא לוקח מן הסיפור של ביאליק את הכלב

    האימתני ששומר על הגדר שבין הילד היהודי לבין הילדה הגויה שהוא מוקסם ממנה.

     

    אבל לא רק את הכלב הרצחני מביא שור מביאליק. הוא מביא גם חזירים, ופרה, ובוץ. הוויית כפר ביאליקאית שלמה, חלקה מיצירות אחרות שלו, קמה לתחיה בשיר של שור. ניכר בו שביאליק ממלא את נפשו. אבל מכאן מבצע שור תפנית מבריקה, והוא מחליף את ההתאהבות הנואשת של הילד מן הסיפור של ביאליק בהתאהבות סוריאליסטית של הכלב הזקן בגורה צעירה. תפנית נוספת והשיר מביא התנפלות פתאומית של כלב על חיה קטנה ולא ברורה שמצליחה להתחמק ממנו.

     

    יש בשיר הזה "דז'ה ווה" של כלב ספרותי ישן בתוך כלב ריאלי, ויש בו גם עירוב מוזר וחידתי של קרעי-חיים כלביים ואנושיים. שיר שגורם לנו למצוא בתוך עצמנו משהו שהיה רדום ומוכן להתעוררות, ושיר שמשאיר בנו רושם עז, אבל משאיר גם חידת-חיים בלתי פתורה – אלה שתי תכונות של שיר טוב, ושתיהן נמצאות בשיר של אסף שור.

     

    "מסמרים", ביקור מאחורי הגדר, עורך ראשי: אמיר רותם 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים