לב צפוף שיש בו מקום רק לאהבה אחת? תלוי
יש בכלל טעם לעורר מחדש את השאלה הדי שחוקה בדבר הדומה והשונה בין אהבה רומנטית ואהבה לילדים? למשל, את מי אנחנו אוהבים בכל אחת מהן - את עצמנו או את האחר? זה לא כל כך ברור. על אהבה רומנטית, אהבת עצמי ואהבה אלטרואיסטית
נעמי לא הבינה על מה הוא מדבר. היא מבקשת עצה כיצד להיכנס להריון, וזה מדבר איתה על מקום בלב לאהבה אחת. היא נכנסה בכל זאת להריון, אבל לא לפני שבעלה הודיע שהוא עוזב את הבית והם שכבו בפעם האחרונה, ואז היא נזכרה בדברי הרב. הבעל שעזב פינה מקום בלבה הקטן והצפוף לאהוב ילד, והיא מיהרה לעזוב את הדירה המשותפת שמא חס וחלילה הבעל יחזור ויתפוס בלבה את המקום שהתפנה לילד.
וסר-אוחיון מספרת לכאורה סיפור די דומה לסיפר הקלאסי של שתי אהבות רומנטיות, על פיו האחת באה על חשבון השנייה. אבל הסיפור של וסר-אוחיון מספר על אהבה רומנטית ואהבה לילדים. האם גם הן באות זו על חשבון זו?
הסיפור על נעמי יכול בהחלט לעורר מחדש את השאלה הדי שחוקה בדבר הדומה והשונה בין אהבה רומנטית ואהבה לילדים.
בין אהבה רומנטית לאהבה לילדים
ניתן למצוא לא מעט הבדלים בין אותן שתי אהבות, רובם הבדלים מוכרים. כך, למשל, בשונה מאהבה רומנטית, אין משיכה מינית באהבה לילדים (בתנאי שלא מדובר בסטיות). בנוסף, אהבה לילדים אינה מעוררת צפיות מהילדים שיאהבו רק את הוריהם. הם יכולים, למשל בבגרותם, לאהוב גם אנשים אחרים. ההורים אפילו מעודדים אותם להתאהב ולהתחתן.
ההבדלים כל כך ברורים, שנראה שמדובר בכלל בשני רגשות שונים. אלא שיש גם לא מעט קווים דומים, גם הם מוכרים, כמו הצורך לגעת, הצורך בקירבה, הגעגועים והלב המוצף ברגשות. לא ידידות ולא חיבה מסוגלות למלא את הלב כמו אהבה רומנטית ואהבה לילדים.
נשארה בכל זאת שאלה אחת חשובה שראוי להקדיש לה מחשבה - את מי אנחנו אוהבים באמת בכל אחת מאותן שתי האהבות? את עצמנו, או את האחר? זה לא כל כך ברור.
במקום לשמוח בשבילם, אנחנו עצובים בשבילנו
אהבה רומנטית, בניגוד למה שמקובל לחשוב, היא קודם כל אהבה עצמית, בעוד שאהבה לילדים היא קודם כל אהבה של ההורים כלפי בני אדם אחרים (הילדים שלהם).
אדם מחפש לעצמו, באהבה רומנטית, גאווה, סיפוקים, חברה, שותפות, עניין, תמיכה וביטחון. אולי גם ילדים. איך להסביר, למשל, את הנטייה לכעוס על מי שהחליטו לעזוב אותנו? אם הם היו העיקר באהבה רומנטית, ולא אנחנו, נראה שהיה עלינו לכבד את רצונם לעזוב ואפילו לעזור להם בחייהם החדשים. למרות זאת, אנחנו כועסים. למה? כי הם לא מאפשרים לנו יותר לאהוב את עצמנו דרכם.
הם לא רק פוגעים בגאווה שלנו, שהיא בכל זאת חשובה יותר מהרצון שלהם, אלא גם מפסיקים לספק את הצרכים שלנו שמתברר שהם חשובים יותר מהצרכים שלהם. פתאום אנחנו בודדים, חסרי ביטחון ולא יודעים אל מי לפנות. התחושות האלו, של הסוף, מלמדות על אופייה של האהבה הרומנטית עצמה.
במקום לדאוג למי שאנחנו אוהבים ולחשוב איך הם יסתדרו בלעדנו, אנחנו חושבים איך אנחנו נסתדר בלעדיהם. במקום לשמוח בשבילם, אנחנו עצובים בשבילנו, ואז יוצאת לנו מהפה השטות המפורסמת הזאת של "מי אוהב אותך יותר ממני?". עוד פעם אנחנו ולא הם.
אהבה בחינם רק לילדים
למה כל העונשים האלה של לנקום, או, לפחות, לעשות להם את מה שהם עשו לנו? אנחנו הרי אמורים לאהוב אותם, לא? האם האהבה שלנו תלויה רק במה שהם נותנים לנו? ברור שכן. אנחנו הרי חשובים באהבה הרומנטית יותר מהם.
כאשר אנחנו מענישים ילדים, לשם השוואה, אנחנו מאמינים שהעונש הוא לטובתם. כאשר אנחנו מענישים אנשים אהובים, אנחנו מענישים כדי להחזיר אותם אל חיקנו, כלומר למען עצמנו.
ומה המקור של ערך הנאמנות? נאמנות למי? הערך של נאמנות דואג לנו, לא להם. אנחנו העיקר. הערך הזה אמור להבטיח שסיפוק הצרכים שלנו ימשיך כתקנו. הנאמנות של הילדים להוריהם, לשם השוואה, היא חשובה ונאה אבל היא לא תנאי לאהוב את הילדים, כי ההורים הם לא העיקר.
אהבה רומנטית היא לא אהבה אלטרואיסטית, בניגוד, אגב, למה שחשבתי פעם. אין כמעט אהבות רומנטיות בחינם. אהבת חינם ניתן למצוא בשפע באהבה לילדים.
זה מה שמגיע לי?
אנחנו מצפים גם מילדים להחזיר אהבה, לתמוך בנו ולשמש לנו לחברה, אבל הציפיות האלה הן לא תנאי. אהבה לילדים הוא קודם כל מתנה. אם הם מחזירים אהבה, כפי שאכן ראוי, אז מה טוב. קיבלנו בונוס.
הורים מולידים ילדים למען עצמם, אבל מהרגע שהילדים נולדים, האהבה אליהם נוטה להיות אהבת חינם. ושלא נתבלבל. אני לא מתווכח עם התיאוריה של הגן האנוכי, על פיה אהבה לילדים היא אהבה לגנים שלנו, כלומר סוג של אהבה עצמית. הילדים אכן נושאים את הגנים של הוריהם, וייתכן שזו הסיבה שאוהבים אותם, אם כי יש לי ספקות לגבי הנחרצות של התיאוריה הזו, ועדיין הילדים הם בני אדם בפני עצמם. הם אחרים מהוריהם. הם אדם אחר שההורים מוכנים להקריב למענו כמעט הכל.
הורים נתפשים כמגוחכים כאשר הם אומרים לילדים משהו כמו "זה מה שמגיע לנו, אחרי על כל מה שהשקענו בכם?". קשה שלא להגיד את זה. אנחנו הרי מכונת חשיבה ורגשות של מידה כנגד מידה. אבל משפט כזה מתאים יותר ליחסים רומנטיים ופחות ליחסים בין הורים לילדים.
* * *
וסר-אוחיון כתבה רעיון סיפורי יפה. הרעיון הזה צריך להישמר במסגרת הספרות היפה. הוא נראה שם טבעי, מסקרן ומוזר כמו שהספרות אוהבת. במציאות, מדובר בשתי אהבות שאינן על מישור אחד. אהבה רומנטית תופסת מקום רק של אהבה מהמין שלה. היא לא תופסת את המקום של אהבה לילדים.
