שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רישומים ב-10 שקל לגרם, כולל מע"מ
    הגלריה היא מכולת, המבקרים לקוחות והאמן סוג של בסטיונר. טמיר ליכטנברג הקים צרכניית אמנות בלב גלריה רוזנפלד ומוכר מיצירותיו לפי משקל. והמסר? את זה הוא נותן בחינם

     

    צפו בטמיר ליכטנברג בתערוכה/חנות שלו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    טמיר ליכטנברג למד דבר אחד או שניים על אמנות, וגם על החיים. בבצלאל, שם סיים את לימודיו לפני כשלוש שנים בהצטיינות, גיבש אופק יצירתי ופיתח סגנון אישי. לא שזה עוזר לקיום שלו בעולם האמיתי. בכל זאת, עם אקוורלים לא הולכים למכולת, אפילו לא עם ציורי שמן. בגיל 32 הוא מוצא עצמו עובד עדיין בבית קפה ומלמד במכון "אבני" לאמנויות. והיצירה עצמה? ליכטנברג מחפש דרך לחיות ממנה.  

     

    אי אפשר להגיד שליכטנברג מתעצל: בשנים האחרונות היה מעורב בפרויקטים רבים כמו חלל התצוגה "דרום" לתרבות עצמאית בתל אביב ואף הוביל את המיצג "שעה אקדמית" במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד וזכה מטעמו בפרס על שם עודד מסר. אבל כאמור, כל אלה לא קידמו אותו אל המנוחה והנחלה, אולי רק העלו שאלות, בעיקר על הכלכלה של האמנות. מתוך השאלה הזו צמחה התערוכה "חנות המפעל", שמתארחת בימים אלו בגלריה רוזנפלד.

     

    אז אם אי אפשר ללכת עם העבודות שלו אל המכולת, אולי אפשר להביא את המכולת אל העבודות שלו. כך, הקים ליכטנברג מבנה מלוחות עץ, דלתות ושאר גרוטאות שמצא ברחוב, הציב אותו במרכז החלל המרווח בגלריה והכריז עליו כ"חנות המפעל". מפעל חייו, זאת אומרת. ציורים, איורים, שרבוטים שיצר לאורך חייו, כמו גם חפצים ישנים שאסף - התקבצו כולם בתוך המיצב שלו. וכולם, כולם מוצעים למכירה. 

     

    וכך הופך החלל לחנות, היצירות למוצרים, המבקרים ללקוחות, והאמן עצמו? ליכטנברג הינו משתתף פעיל במיצב שלו ומבלה את ימיו בתערוכה - ממש כמו מוכר. הוא מקיים אינטראקציה אישית עם המבקרים, מארח אותם, מציע להם את מרכולתו, מספר להם על מוצרים במבצע. אחרי השלמת הרכישה (בכסף אגב הוא לא נוגע, זה עניין לנציגי הגלריה), הוא גם עוטף את היצירות ונפרד בברכת "נהנית, ספר לחבריך". ליכטנברג משחק את המשחק.

     

    אבל בסופו של דבר, אין מדובר במשחק. ליכטנברג אולי מוכר חלק מיצירותיו לפי משקל, אבל ברור כי המסר שהוא מפיץ כבד יותר מאיור על נייר 10 גרם. "גלריה היא חנות", הוא מדגיש ומספר כי כשהוצע לו להציג ברוזנפלד, הוותיקה בגלריות המסחריות בישראל, נרתע. "אבל בעצם רוזנפלד עצמה התחילה כחנות לממכר יצירות אמנות ברחוב דיזנגוף, כך שזה מתחבר לעבודה". 


    ליכטנברג מארח ב"חנות" שלו. מה חדש על המדף? (צילום: אבי חי)

     

    "יש פה געגוע לחנויות הישנות והקטנות", הוא מספר ומציג מנגד את קניוני הענק ומרכזי "איקאה" למיניהם כקצה המנוכר של הסקלה. "מהבחינה הזאת, גם ירידי האמנות כמו 'צבע טרי' הפכו להיות מסחריים ומנוכרים. בעבודה הזאת אני שואל את השאלות, איך ניתן להתקיים כאמן במערכת שכזאת. ניסיתי לייצר פה משהו חמים יותר. זה אני שנמצא פה ומתקשר עם הצופים. אני משאיר בחוץ את התיווך שקצת מעקר את העבודות מהפן האישי והאמנותי שלהן.

     

    "כשהתחלתי לעשות אמנות לא חשבתי לרגע על לעשות כסף. פשוט לעשות אמנות, גם אם לא יהיה לי כסף בחיים אני אוכל להגשים רעיונות וחלומות. זו לא איזו אסטרטגיה שאימצתי בעניין של הכלכלה, אבל זה כל פעם 

    הופך לשאלות - באיזו סיטואציה אני נמצא, מי מזמין את העבודה ומי הם הצופים של העבודה, ואיך העבודה נפגשת איתם ומה זה עושה להם. מכאן זה מייצר איזשהו טקסט ששואל את השאלות האלה".

     

    השאלות הללו עולות גם בכל הנוגע לאוצרת של התערוכה, שרי גולן-סריג, שנפרדת מרוזנפלד אחרי שהובילה את המעבר שלה מדיזנגוף האופנתי אל המתחם התעשייתי ברחוב שביל המפעל בדרום העיר. התערוכה של ליכטנברג היא האחרונה שלה בגלריה המסחרית הנודעת, אותה היא עוזבת לטובת מיזם חדש - חלל תצוגה בעל אופי חברתי ללא מטרות רווח ביפו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליכטנברג ולקוחה. יחסים מורכבים
    צילום: אבי חי
    יצירות על המשקל
    צילום: אבי חי
    לאתר ההטבות
    מומלצים