"לבשי את השמלה האדומה", פקדה עלי בטלפון
"שמעתי עלייך", היא אומרת. "שאת אוכלת וזורקת. שמקסימום את מחזיקה מעמד שבועיים. שאת לא עושה חשבון ואין אצלך נאמנות, שכולך קרח וכוח ואכזריות, שאת מזיינת כמו גבר". משחקי כוח נגמרים לפעמים בקול ענות חלושה
חשבתם פעם איך מרגיש לוחם שוורים כשהוא מנפנף את הבד האדום לעיני השור הזועם? האם הוא מרגיש יוהרה, ואולי תשוקת ניצחון, ואולי רחמים לשור שגורלו נחרץ בלי שיידע? האם הוא חוגג את כידוני הפלדה שיינעצו בחיה הנהדרת שמשתוללת לפניו, יחדרו דרך הבשר הרך עד שיכניעו את הלב? או שאולי הוא מרגיש פחד, ואולי אפילו אהבה לשור שנלחם על חייו. וברגע של חולשה, כשהבד האדום יתנפנף בהיסוס, ישלח השור נגיחת אהבה אחרונה לטוריאדור ויכריע את ליבו לתמיד?
"לבשי את האדומה הקצרה", היא פקדה עלי בטלפון, "זו שמסתירה טפח ומגלה טפחיים, זו שנצמדת בלי בושה ומבליטה את ישבניי הפלדה שלך".
יצאתי למועדון לפגוש אותה, לכבוש אותה, להכניע אותה, לנצח אותה.
היא כבר חיכתה לי, קטנה ורזה, לבושה בשמלת תחרה שחורה קצרה ומתנפנפת ועם מחשוף עמוק שאינו חושף כלום, כי היא שטוחה לגמרי כמו נער. היא מתפעלת משרירי זרועותיי, מהבד האדום שדבוק לגופי, מהאש שבעיניים שלי. אני מעבירה אצבע על סנטרה, "חשבתי שאת מתגלחת", אני מתנצלת בחוצפה. היא רושפת לעברי ומעבירה יד על הבטן החשופה שלי.
"שמעתי עלייך", היא אומרת.
"מה שמעת?" אני שואלת.
"שאת אוכלת וזורקת. שמקסימום את מחזיקה מעמד שבועיים. שאת לא עושה חשבון ואין אצלך נאמנות, שכולך קרח וכוח ואכזריות, שאת מזיינת כמו גבר".
"אז למה רצית לפגוש אותי? זה מה שאת מחפשת? זה מה שמדליק אותך?"
"סטוץ", היא אומרת לי ישר לתוך העיניים, "סטוץ חזק ורוחני, שיזכיר לי שאני אשה מושכת".
"ואחרי זה?"
"אחרי זה נעשן סיגריה, נשתזף מתחת למנורת הלילה שלך, וננתח מה אנחנו אוהבות ולמה".
"אני לא מעשנת, תצטרכי להסתפק בקפה שחור. אבל למה לא לנתח לפני, ללמוד מה ולמה ואיך לתת, ללמד זו את זו מה אנחנו אוהבות?"
"זה הופך את זה למכאני", היא אומרת, "אני אוהבת הפתעות, מפתיעה אפילו את עצמי. הניתוחים שאחרי זה אינם כדי ללמוד, זה חלק מההנאה של ההיחשפות, והקרבה, והמשחקים לקראת הסיבוב השני".
"ואחר כך?"
"אחר כך אני אתלבש בלי להתקלח, ואת תסתכלי עליי כשאת יושבת חשופה במיטתך ותרצי שאנשק אותך לפני שאני עוזבת, ויותר לא ניפגש".
"ואת תנשקי?"
"אולי, תלוי איך ארגיש".
"ולמה לא ניפגש לפעם נוספת אם יהיה טוב לשתינו?"
"כי בסוף את תזרקי אותי, כי את כזו. לא רוצה להגיע לשם, רוצה שיישאר לך טעם מתוק בפה, שתחשבי שהפסדת משהו, שתרצי פעם שנייה, שיהיה לי כוח עלייך".
"את חולת נפש, מתוסבכת אמיתית", אני אומרת, "מה ייצא לך מזה, סטוץ חד פעמי והרגשה חולנית שמישהי רוצה עוד אבל את בשליטה? ואולי לא ארצה עוד? ואולי את תהיי מבחילה במיטה או סתם סתמית? איך את כל כך בטוחה? במקום לתחמן את הרצונות שלי תחשבי מה את באמת רוצה".
"אני רוצה לשתות".
היא מכניסה אצבע ליין שלי ואחר כך מלקקת אותה
עוד סיפור:
אמרתי לה שאני נמשכת ללא ידוע, לסקס עם זרה
נערית הפלא
שכבנו ערומות תחת שמיכה אחת, אבל כשהלב מלא פחד, התשוקות נעלמות. היא סיפרה לי שפגשה מישהי חדשה, אבל אני עדיין החברה הטובה ביותר שלה. שתקתי וידעתי שזה הסוף. הדשא של השכנות ירוק יותר - פנטזיה על הפסיכולוגית
אני מזמינה לה וויסקי ולי יין אדום. היא מכניסה אצבע ליין שלי ואחר כך מלקקת אותה. אני לוקחת את אצבעה ומלקקת אותה, מוצצת את שאריות היין שגנבה לי ומכניסה לה נשיכונת.
"בא לי להרביץ לך", היא אומרת.
"קודם נרקוד", אני אומרת לה.
אני מחבקת אותה על רחבת הריקודים. היא קשה כמו אבן. "כולך עצמות", אני אומרת.
"זה לא עצמות, זה שרירים", היא מוחה.
אני צובטת אותה בכוח מאחור, בישבנים שאין לה, היא קופצת בצווחה, ומתכווצת. "כלבה", היא לוחשת, ואני מתגרה.
הגוף שלה מתרכך ונצמד אלי, היא מתפנקת עלי וזה נעים לי.
"אני לא תמיד אוכלת וזורקת, לפעמים אני אוכלת ואוכלת", אני לוחשת לה באוזן.
"בסוף את תמיד זורקת, בסוף תמיד נמאס לך, את חולת ריגושים, ואף אחת בעולם לא תצליח לעורר אותך באופן תמידי. הגיע הזמן שמישהי תגיד לך את זה בפרצוף, שתתפשרי קצת, שאי אפשר לאכול שוקולדים בלי שבסוף מתקלקלת הבטן, שהעולם לא רוקד לפי חלילך, ובסוף תישארי לבדך, זקנה וממורמרת".
היא חופנת אותי מאחורה, מטיילת לי על הבד האדום.
"למה את לא לובשת תחתונים?" היא שואלת,
"מאותה סיבה שאת לא לובשת חזייה".
העיניים שלה עצומות והשפתיים שלה פשוקות, הכוחניות שבינינו נעלמה והיא נמסה בזרועותיי.
"אצלי או אצלך?" אני שואלת.
"תארי לי את הבית שלך, את חדר השינה, את השירותים, את מגירות הבגדים שלך, את השמלות, והמצעים, והסדינים, והאורות, הכל...".
"הסדינים בצבע שנהב מפשתן מלטף, יש לי שטיח רך כמו פרווה, ורצפה של עץ חלקה ומבריקה, ומוזיקה מכל הכיוונים, ויין אדום ולבן, וזיתים, וגבינות צרפתיות, וגלידה, ואפילו קצפת.האמבט גדול מספיק לשתיים ואפילו לחמש, המגבות רכות ואין לי חתולים. יש לי שוקולד מריר אמיתי מבלגיה. ויש לי 49 זוגות נעלים וסנדלים ומגפיים, ואולי 100 זוגות תחתונים. תחתונים ארוכים מפלנל, וקצרים עד שהם נעלמים לגמרי, וכאלה עם תחרה וחורים גדולים, וכאלה בלי תחרה, וסתם פשוטים, וכאלה שהם שני חוטים, וכאלה שהם כמעט שקופים. ושמלות בכל האורכים והצבעים, ומכנסיים ארוכים וקצרים וחתוכים ומתנופפים".
"ותרשי לי למדוד את הבגדים שלך?"
"כן".
"וגם אלו שמתחת?"
"כן".
"ומה עם המגפיים הארוכים?"
"גם אותם".
"אצלי או אצלך?" אני שואלת שוב.
"אצלך", היא אומרת, "שאוכל לעזוב מתי שארצה, שהתזמון יהיה שלי".
"ואם תימאסי עלי קודם?"
"אז פשוט תגידי שבא לך קפה ואני אבין".
"ואם בא לי באמת קפה?"
"אז תגידי שנמאסתי עלייך ואני אבין שאת רוצה קפה".
מכשפה, אני חושבת, היא יודעת שאני שבויה שלה
היא נוגעת בי שוב ואני מצטמררת. יש לה כוח חשמלי בידיים. היא מסתכלת לי בתוך העיניים והפה שלה קרוב-קרוב. מכשפה, אני חושבת, היא יודעת שאני שבויה שלה ולא נשאר לי הרבה זמן לפני שכל חומות ההגנה שלי יתמוטטו והיא תשחק בי כבמריונטה.
"מה את רוצה?" אני שואלת במאמץ,
"סקוטש כפול".
לי זה נשמע כמו 'סטוץ כפול'.
"לא יכולה יותר", אני לוחשת, "רוצה הביתה, עכשיו, מהר".
העיניים שלה מתקרבות לעיניי, היא נושמת לתוך נשמתי והשפתיים שלה נדבקות לשפתיי.
היא לוקחת אותי לבית שלי, לבית שלה, לבית של שתינו, לאותם סדינים שהתפרענו בהם אתמול ושלשום, אבל היום היא ניצחה. אני נשברתי ראשונה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
