סופסוף הבנתי את משמעות המילה הזו, תזרמי
בסופה של שנה אני מגלה את עצמי כאדם אחר, מישהי שלא הכרתי, פיזית גדלתי בשני קילו, ברוח צמחתי עשרות מונים. הספקתי לא מעט בשנה הזו: למות, להתפלש בעפר, להתעורר, להיאבק, להיוולד מחדש. טור יומולדת
את השנה שהיתה אני חותמת בסופשבוע בחו"ל, עם הרבה שמש וים בלי מטקות. זו היתה שנה לא פשוטה, ליתר דיוק הכי קשה שחוויתי עד עכשיו. אולי זה הזיכרון שמתעתע בי, אבל נדמה לי שלרפא את הלב השבור היה קשה יותר אפילו מלהתמודד עם הפרעת אכילה בגיל העשרה.
בסופה של שנה אני מגלה את עצמי כאדם אחר, מישהי שלא הכרתי, פיזית גדלתי בשני קילו, ברוח צמחתי עשרות מונים. הספקתי לא מעט בשנה הזו: למות, להתפלש בעפר, להתעורר, להיאבק, להיוולד מחדש. נהרסו לי כל הציפורניים, איך ששרטתי את דפנות הבור. עליתי לקרקע, ולפני שנגמלתי מכאב גם הפלתי את עצמי שוב. תקראו לזה נוסטלגיה, אפשר גם כוחו של הרגל מגונה. מתישהו למדתי לצחוק, היום אני צוחקת לבור, גם אם עדיין קצת מפחדת ממנו.
בעצם כל השנה הזו קיבלתי מתנות
במשך שנה, יותר ויותר התחדדה בי האמונה שהחיים שלנו מתנהלים באיזה מסלול שלא צריך להתנגד לו, רק לקבל ולזרום. אגב, סופסוף הבנתי את משמעות המילה הזו, תזרמי, תנועי עם החיים, תקבלי את מה שניתן לך ותהני ממה שיש, מעצם הבריאה, מעצם החיוּת. את השנה שהיתה אני אמנם חותמת במתנת סופ"ש בחו"ל, אבל בעצם כל השנה הזו קיבלתי מתנות. ניתנה לי ההזדמנות לגדול ולצמוח, להכיר את עצמי עוד. "הבעיות הן מתנות של החיים", אני ממשיכה לקרוא, אל תחכו ליומולדת, מתנות אנחנו מקבלים כל יום.
נחיתה. האוזניים שלי סתומות מלחץ אוויר.מצחיק, אני תוהה מתי בעצם הן היו פתוחות? קשובות? כל אותן הפעמים שציפור הנפש שלנו שרה ואנחנו לא מקשיבים, אולי אפילו משקיטים אותה, עושים את מה שנדמה לנו שצריך ולא את מה שאנחנו באמת רוצים, בכנות לפעמים אני הכי רוצה לבהות בקיר.
אני רגילה לדבר ברמזים, רגילה לעפעף ברכוּת מזמינה
הנה שוב, היא שוב מבקשת שאזמין את הבחור לצאת. כבר כמה זמן שאני שומעת אותה, ומבטלת את הרצון שבפנים, שמא אקבל דחיה, שמא האגו ייפגע. לשמור על האגו, כרגיל אותה טעות חמורה. אני רגילה לדבר ברמזים, רגילה לעפעף ברכוּת מזמינה, ואז הצד השני כבר עושה את העבודה. נולדתי פרינססה, שאני אעבוד? שאני אזום? שאני אזמין את הבחור לקפה !?
"ציפי", אני מנסה להסביר לה, אם כבר הזכרתי את כוחו של ההרגל המגונה, "אני רגילה לחשוב שאם גבר רוצה - הוא יוזם, וכשהוא מתמהמה, מתחמק, מתבלבל - הוא פשוט לא בקטע שלי. פשוט ככה, חוקי היקום האלה". הפעם החוק הזה נראה יבש מדי. "ממילא חוקים נועדו על מנת שישברו אותם", היא משיבה. "אם הוא השיעור שלך בנקיטת יוזמה, אולי כדאי שתהי כבר תלמידה טובה?"
לפני כמה שבועות הזמנתי אותו בפעם הראשונה. זה היה רק חצי קשה, הרי לא יכולתי לדמיין אפשרות שהוא יגיד לי לא. אבל הוא אמר, חצי אמר חצי גמגם תירוצים בסגנון של "כן אני רוצה, אבל אני לא יכול". אין לו מתי, והוא עסוק ועמוס, אז קבענו לזמן הכי מדויק שיכולנו - למתישהו.
לג' יש מילון כזה שמתרגם גברים לעברית. בתרגום חופשי, הבחור פשוט נופף אותי. אבל מי שמכיר אותי יודע, אני לא מאמינה באוכל, בוודאי שלא אוכלת ניתוח ישיר שכזה, מסקנות חותכות הן לא בשבילי. לא הכל שחור או לבן, לפעמים יש גם ורוד פוקסיה. תן עוד קצת לחשוב, להתלבט, להקשיב לאינטואיציה, הלוא ידוע שאינטואיציה זה מעל לחוק. למה למשל הוא ממשיך לפלרטט? קריצה פה, נשיקה שם. "תגיד ג', אולי יש לי עסק עם ביישן?"
"אני רוצה להיות אהובתך, אבל אתה כל כך ביישן"
בחזרה למחוזות ילדותי, הרמתי דיסק מאובק של אייס אוף בייס והתחלתי לרקוד. לרקוד בחלום בהקיץ. וכמו בשיר, "אני רוצה להיות אהובתך, אבל אתה כל כך ביישן". אולי עשיתי עבודה טובה מדי, והביטחון שלי למד להרקיע שחקים עד כדי כך שסירבתי להאמין שהבחור לא באמת מעוניין בי. אולי זה סתם מנגנון הגנה, לא בא לי להיפגע אז החלטתי שיש לי עסק עם ביישן, אחד שמתבייש שאכיר אותו אולי? ואיזו סיבה שבעולם יש לו כדי להסתפק בכל כך מעט ממני?
הכרוניקה הידועה, כוחן של ספקולציות לעשות לי כאב ראש. מילא, כל עוד שהכאב מתרכז לו בראש זה בסדר, ברגע שיגיע ללב אז אני אחשוש. למען האמת, אני כבר קצת חוששת, הלב שלי חשוף שוב. נותר רק לחכות שלבו ייפתח כבר, שיתן לי הזדמנות, אפשרות לכבוש אותו.
ציפי מבקשת שאשחק אותה ציידת, שאזמין אותו שוב, והפעם באסרטיביות. אני מקשיבה לה ומבטלת, מחכה לו. אומרים שלא אחכה, ואולי הוא באמת לא מעוניין? אני אומרת שגם ככה הצהרתי על התנזרות דייטים עכשיו, לרגעים אפילו נדמה לי שזה טוב. עמדת ציפייה, עוצמה של התרגשות, שיתהפך אצלו המצב, שהאסימון יפול, שהביישנות תפוג. עמדת ציפייה שמפחיתה ממני לחץ, אף אחד לא מעניין אותי עכשיו, אני לא במירוץ לחפש, למצוא, זה זמן להמתין ולנוח, זמן לפתח סבלנות, עוד שיעור שלא יזיק לי ללמוד.
וכמו בשיר רק מחכה לקסם, מחכה שיוציא אותי מתקופת ההתנזרות שהכרזתי עליה, שינער מעליי את האבק. ביני לביני אני עדיין שומעת את ציפי תוהה, עוד כמה זמן אמשיך לחכות כאן? הרי ידוע שעל אש קטנה, סופה של להבה לדעוך. זה עולם הפכפך, ובכלל אני בת מזל תאומים הפכפכית לא קטנה. לפני שאתהפך לי, היא מקווה שמישהו מאיתנו יתעורר כבר. לפעמים נדמה לי שהיא מקווה שזו תהיה אני, שאסתכל לפחד בעיניים, הפחד לקבל דחייה ואצחק לו, שלא יהיה לי מפחיד מדי, שלא אפחד להיות אני, להגיד את מה שבא לי, לעשות את מה שבא לי, להזמין, רחמנא ליצלן, את הבחור לקפה?! מה כבר יכול לקרות, במקרה הגרוע? הוא עוד עלול להגיד לי כן.
לפנייה לכתב/ת 
