שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה שיר פרידה
    היא שינתה את שמה ל"איי" בגלל הדרך בה נולדה, היא כתבה על רוצחים, אנסים וחלאות, והיא נפטרה השנה מסרטן השד בגיל 63. משה דור על משוררת אמריקנית מיוחדת. טור אחרון

    אישה לגבר

    בָּרָק מַצְלִיף בַּגַּג,

    תּוֹחֵב אֶת הַסַּכִּין, חֲשֵׁכָה,

    עָמֹק בַּקִּירוֹת.

    הֵם שׁוֹתְתִים אוֹר עַל כֻּלָּנוּ

    וּפָנֶיךָ, הַמְאַוְרֵר, מִתְקַפְּלִים,

    לְמַעַן לֹא אֶרְאֶה עַד מַה יָרֵא

    אַתָּה לִהְיוֹת אִתִּי.

    אֵינֶנּוּ מִתְמַזְגִים, אַף לֹא בַּמִּטָּה,

    שֶׁבְרָגִיל הִיא סוֹף פָּסוּק שֶׁלָּנוּ.

    אֵין צֹרֶךְ לְהַסְתִּיר זֹאת:

    אַתָּה שֶׁלֶג, אֲנִי פֶּחָם,

    הַצַּלָּקוֹת שֶׁלִּי הֵן הַהוֹכָחָה לְכָךְ.

    אַךְ פְּתַח אֶת פִּיךָ,

    אַטְעִים אוֹתְךָ שָׁחוֹר

    שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח.

    לְפִי שָׁעָה אַנִּיחַ לוֹ לְחַזְקְךָ,

    לַהֲפֹךְ אֶת לִבְּךָ לְאַרְיֵה,

    וְאָז אֶקַּח אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה.


    איי. אתה שלג, אני פחם

     

    נישואי עשרים שנה

    בִּגְלַלְךָ אֲנִי מְחַכֶּה בַּמַּשָּׂאִית

    שֶׁהַגַּלְגַּל הַטּוֹב הַיָּחִיד שֶׁלָּהּ תָּקוּעַ בְּשׁוּחָה,

    וְאִלּוּ אַתָּה מַשְׁתִּין עַל הַצַּד הַדְּרוֹמִי שֶׁל עֵץ.

    הִזְדָּרֵז. הַלַּיְלָה אִינֶנִּי לוֹבֶשֶׁת דָּבָר מִתַּחַת לְשִׁמְלָתִי.

    עֻבְדָּה זֹאת עֲדַיִן מְרַגֶּשֶׁת אוֹתְךָ, אַךְ לַגְּרָר הַזֶּה אֵין חַלּוֹנוֹת

    וְהַמּוֹשָׁב, יָרֵךְ אַחַת שֶׁל עוֹר מְזֻיָּף

    הַנִּלְחֶצֶת אֶל יְרֵכִי שֶׁלִּי, מַדִּיף צִנָּה.

    יֵשׁ לִי אוֹתָהּ מִדָּה, צוּרָה, תַּבְנִית כְּמוֹ לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה,

    אַךְ הִכָּנֵס לְתוֹכִי, הַתְנַע אֶת הַמָּנוֹעַ;

    יֵשׁ לְךָ הַכֹּחַ, הָרָצוֹן לָנוּעַ.

    אֲנִי אֶמְשֹׁךְ, אַתָּה תִּדְחֹף, נְשַׁסֵּעַ זֶה אֶת זֶה לַחֲצָאִים.

    בְּחַיֶּיךָ, חָמוּד, הַשְׁכִּיבִני עַל גַּבִּי.

    הַעֲמֵד פָּנִים שֶׁאֵינְךָ חַיָּב לִי כְּלוּם

    וְאוּלַי נִתְגַּלְגֵּל מִכָּאן,

    נַעֲזֹב אֶת הֶעָבָר בַּעֲרֵמָה מֵאֲחוֹרֵינוּ;

    עִתּוֹנִים יְשָׁנִים שֶׁאִישׁ לֹא יִטְרַח לִקְרֹא שֵׁנֵית.

     

    קובה, 1962

    כְּשֶׁהַתַּרְנְגוֹל קוֹפֵץ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

    וּפוֹרֵשׂ אֶת כְּנָפָיו הַזְּהֻבּוֹת-הָאֲדֻמּוֹת,

    אֲנִי מֵקִיץ, חוֹשֵׁב שֶׁזּוּ הַשֶּׁמֶשׁ

    וְקוֹרֵא לְחוּאֲנִיטָה, שׁוֹמֵעַ אֶת תְּשׁוּבָתָהּ,

    אֲבָל רַק בְּמחְשַׁבְתִּי.

    אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא כְּבָר בַּחוּץ,

    שׁוֹבֶרֶת אֶת קְנֵי הַסֻּכָּר בְּגֹבַה הַקַּרְקַע,

    מִשְׁתַּמֶּשֶׁת רַק בְּיָדֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת.

    אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת הַמַּצֶ'טָה וּמְשׁוֹטֵט בֵּין הַקָּנִים,

    וְרוֹאֶה אוֹתָהּ, שׁוֹכֶבֶת וּפָנֶיהָ בֶּעָפָר.


    חושב שזו השמש וקורא לחואניטה (צילום: AP)

     

    חוּאֲנִיטָה, מֵתָה כָּכָה בַּבֹּקֶר.

    אֲנִי מֵנִיף אֶת הַמַּצֶ'טָה-

    אֶת אֲשֶׁר אֶקַּח מֵהֶעָפָר אַחֲזִיר לוֹ-

    וְכוֹרֵת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ.

    אֲנִי מֵרִים אֶת הַגּוּפָה וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ לַעֲגָלָה,

    שֶׁבָּהּ אֲנִי מַטְעִין אֶת הַקָּנִים כְּדֵי לְמָכְרָם בַּכְּפָר.

    מִי שֶׁיִּטְעַם אֶת הָאִשָּה שֶׁלִּי בְּמַמְתָּקָיו, בְּעֻגָּתוֹ,

    יִטְעַם מַשֶּׁהוּ מָתוֹק יוֹתֵר מִקְּנֶה הַסֻּכָּר הַזֶּה;

    יָגוֹן.

    אִם תַּפְרִיז בַּאֲכִילָתוֹ, תִּרְצֶה יוֹתֵר,

    לְעוֹלָם לֹא תֹּאמַר דַּי.

     

    סבא אומר

    "שְׁבִי בְּיָדִי".

    אֲנִי בַּת עֶשֶׂר.

    אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִרְאוֹתוֹ,

    אַךְ אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ נוֹשֵׁם

    בַּחֹשֶׁךְ.

    זוֹ שְׁעַת הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלְּאַחַר אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

    אֲנַחְנוּ בַּחוּץ,

    עֵצִים וְשִׂיחִים מַסְתִּירִים אוֹתָנוּ.

    הוּא קוֹרֵא לְזֶה "מַחְבּוֹאִים",

    אַךְ רַק אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָנוּ

    כְּשֶׁאֲנוּ מִתְחַבְּאִים

    וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְצֹא אוֹתָנוּ,

    כְּשֶׁסָבָא מֵרִים אוֹתִי

    וּמְחַכֵּךְ אֶת יָדָיו בֵּין רַגְלַי.

    אֲנִי רַק מַרְגִּישָׁה הִתְעוֹרְרוּת קַלָּה

    עַל שְׂפַת הַכָּרָתִי.

    אֵינִי יוֹדַעַת מַה טִּיבָהּ,

    אַךְ הִיא חֲבִיבָה עָלַי.

    הִיא מַעֲנִיקָה לִי עֹנֶג

    שֶׁנִּבְצָר מִמֶּנִּי לְזַהוֹת.

    זֶה לֹא כְּמוֹ אֲכִילַת מַמְתָּקִים,

    אַךְ רַע מַמָּשׁ כָּמוֹהָ,

    שֶׁכֵּן נִצְרַכְתִּי לְשַׁקֵּר לְסַבְתָּא

    כְּשֶׁשָּאֲלָה,

    "מָה אַתֶּם עוֹשִׂים שָׁם?"

    "אֵיפֹה?" הֵשַׁבְתִּי.

    וְאָז אָמַרְתִּי, "הוֹ, מְשַׂחֲקִים בְּמַחְבּוֹאִים".

    הִיא נָעֲצָה בִּי מַבָּט נוֹקֵב,

    וְאָז אָמְרָה, "זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

    אֲנִי מַפְסִיקָה אֶת הַמִּשְׂחָק הַזֶּה".

    אָז זֶה נִגְמַר וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי.

    חָלְפוּ עֶשֶׂר שָׁנִים, שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ,

    כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לְשַׁחְזֵר אֶת הֶעָבָר.

    כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי

    מַדּוּעַ נִמְשַׁכְתִּי לִגְבָרִים שֶׁהִגְעִילוּנִי

    נָסַעְתִּי חֲזָרָה מִבַּעַד לַזְּמַן

    אֶל הַחֵלֶק הָאָפֵל וּכְבַד-הַנְּשִׁימָה שֶׁל חַיַּי

    שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁנֶּעֱלַם,

    אַךְ הוּא רַק שָׁקַע מֵעֵבֶר לְחוּג הָרְאִיָּה

    לְתוֹךְ הַחוֹל הַטּוֹבְעָנִי שֶׁל מַחֲשַׁבְתִּי.

    הוּא מָשַׁךְ אוֹתִי לַמַּעֲמַקִּים

    וְשָׁם מָצָאתִי אֶת סָבָא מְחַכֶּה,

    יָדוֹ מוּשֶׁטֶת לַהֲרִימֵנִי,

    חֲשׂוּפָה וְלַחָה

    בַּמָּקוֹם שֶׁחִכְּכַנִּי.

    "אֶעֱשֶׂה הַכֹּל בִּשְׁבִילֵךְ", לָחַשׁ,

    "חוּץ מִלְּשַׁחְרְרֵךְ".

    וַאֲנִי צָעַקְתִּי "כֵּן", וְאָז "לֹא".

    "אֵינֶנִּי מְבִינָה אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לִי אֶת זֶה.

    אֲנִי רַק בַּת עֶשֶׂר",

    וְהוּא אָמַר, "זֶה גִּיל מַסְפִּיק כְּדֵי לָדַעַת".

     

    שיחה

    אֲנַחְנוּ מְחַיְּכִים זֶה אֶל זֶה

    וַאֲנִי חוֹזֶרֶת וְנִשְׁעֶנֶת עַל סַפַּת הַקָּנִים.

    מָה הַהַרְגָּשָׁה לִהְיוֹת מֵת? אֲנִי אוֹמֶרֶת.

    אַתָּה נוֹגֵעַ בְּבִרְכִּי בְּאֶצְבְּעוֹתֶיך הַכְּחֻלּוֹת.

    וְכַאֲשֶׁר אַתָּה פּוֹעֵר אֶת פִּיךָ,

    כַּדּוּר אוֹר צָהֹב נוֹפֵל עַל הָרִצְפָּה

    וְשׂוֹרֵף חוֹר בְּתוֹכָהּ.

    אַל תַּגִּיד לִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת. אֵינֶנִּי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ.

    הַאִם אֵי פַּעַם, אַתָּה מַתְחִיל,

    לָבַשְׁתְּ סוּג מְסֻיָּם שֶׁל שִׂמְלַת מֶשִׁי

    וּסְתָם בְּאַקְרַאי,

    בְּאֹפֶן כֹּה לֹא הֶגְיוֹנִי שֶׁבְּקֹשִׁי הִבְחַנְתְּ בּוֹ,

    אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הִתְחַכְּכוּ בַּשִּׂמְלָה הַזֹּאת

    וְאַתְּ שָׁמַעְתְּ קוֹל סַכִּין הַחוֹתֵךְ נְיָר,

    וְאַתְּ גַּם רָאִיתְ אוֹתוֹ

    וְתָפַסְתְּ שֶׁאוֹתוֹ דִּמּוּי

    הוּא פָּשׁוּט הַשְׁלָכָה שֶׁל דִּמּוּי אַחֵר,

    שֶׁחַיַּיִךְ שֶׁלָּךְ

    הֵם שַׁלְשֶׁלֶת מִלִּים

    שֶׁיּוֹם אֶחָד תִּתְפַּצֵּחַ בְּבַת רֹאשׁ.

    מִלִּים, אַתְּ אוֹמֶרֶת, נַעֲרוֹת בְּמַעְגָּל, אוֹחֲזוֹת יָדַיִם,

    וּמַתְחִילוֹת לִנְסֹק אֶל שְׁמֵי עֶלְיוֹן

    בִּלְבוּשׁ הַכְנָסָתָן בִּבְרִית הַדָּת,

    כְּבַלּוֹנִים שֶׁל הֶלְיוּם לָבָן,

    זֵרֵי הַפְּרָחִים עַל רָאשֵׁיהֶן מִסְתַּחְרְרִים,

    וּמֵעַל כָּל זֶה,

    שָׁם מְרַחֶפֶת אֲנֹכִי,

    וְכָכָה זֶה נִרְאֶה

    רַק בָהִיר פִּי עֲשָׂרָה,

    נוֹרָא פִּי עֲשָׂרָה,

    הֲיֵשׁ מֵי חַי אֲשֶׁר יִשְׂרֹד זֹאת?

     

    התעלמות

    מֵעַל, הַגַּפְרוּר נִשְׂרַף לְגַמְרֵי,

    אַךְ גְּלִיד הַקֶּרַח בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי

    מַמְשִׁיךְ לְהִמּוֹס בִּגְלַל חֹם מְדֻמֶּה,

    בְּעוֹד הַ"הַדְסוֹן" הַזְּקֵנָה מְטַפֶּסֶת בַּמִּדְרוֹן עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתיה.

    חֻלְצַת הַמַּלְמָלָה שֶׁלִּי, רְטֻבָּה עַד לִשְׁקִיפוּת,

    כְּיַד אַחַת מְבֹהֶלֶת, לוֹפֶתֶת אֶת חָזִי.

    שַׂקִּיק גְּבִישֵׁי הַמֶּלַח הַשָּׂרוּעַ לְיָדִי מֵקִיץ, צָמֵא

    וּמוֹשִׁיט לָשׁוֹן רוֹטֶטֶת לְעֵבֶר הַקֶּרַח.


    מעל, הגפרור נשרף לגמרי (צילום: אריק ניסימוב)

     

    אֲנִי לוֹחֶצֶת בְּחָזְקָה עַל דַּוְשַׁת הַדֶּלֶק.

    שׁוֹב אָשׁוּב הַבָּיְתָה, אֶל חֲצַר הֶעָפָר, בּוֹר הַשָּׁפֳכִים,

    אֵלֶיךָ שָׁם מֵאָחוֹר, כּוֹרֶה בְּאִר

    שֶׁתּוּכַל לְמַלֵּא בְּזֵעַתְךָ,

    אַף כִּי אֵין אַף לֹא סִבָּה אַחַת שֶׁאֶרְצֶה בְּכָךְ.

    מֵעוֹדְךָ אֵינְךָ מַבְחִין בִּי עַד סוֹף הַיּוֹם,

    כְּשֶׁיַּדְךָ עַל בִּרְכִּי

    וְהַגְּלִידָה, שֶׁהִתְבַּשְׁלָה לְמָרָק,

    חַמָּה דֵּי הַצֹּרֶךְ לִכְווֹת אֶת הָעוֹר וּלְהַשִּׁילוֹ לְמַגָּעִי.

     

    גבישי מלח: חומר כימי המשמש לעשיית גלידה

     

    הנער

    אֲחוֹתִי מְשַׁפְשֶׁפָת אֶת פַּרְצוּף הַבֻּבָּה בְּבוֹץ,

    וְאָז מְטַפֶּסֶת דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַמַּשָּׂאִית.

    הִיא מִתְכַּחֶשֶׁת אֵלַי בְּשׁוֹטְטִי סִבִיבָהּ,

    חוֹבֵט בַּצְּמִיגִים הַשְּׁטוּחִים בְּמוֹט בַּרְזֶל.

    הָאִישׁ הַזָּקֵן צוֹעֵק אֵלַי לַעֲזֹר לִרְתֹּם אֶת הַצֶּמֶד,

    אַךְ אֲנִי מַמְשִׁיךְ לְהִסְתּוֹבֵב סְבִיב הַמַּשָּׂאִית, מַפְלִיא אֶת מַכּוֹתַי

    עַד שֶׁאִמִּי קוֹרֵאת.

    אֲנִי מֵרִים אֶבֶן וּמַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ עַל חַלּוֹן הַמִּטְבָּח,

    אַךְ הִיא אֵינָהּ מַגִּיעָה לְשָׁם.

    קוֹלוֹ שֶׁל הַזָּקֵן נִתָּז מִן הָאֲוִיר כְּכַדּוּר.

    אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהָרִים אֶת רַגְלִי.

     

    אֲנִי עוֹמֵד לְיָדוֹ, מְחַכֶּה, אַךְ הוּא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת עֵינָיו

    וַאֲנִי לוֹחֵץ אֶת הַמּוֹט, מְנִיפוֹ, גָּלְגָּלְתּוֹ מִתְפַּצַּחַת.

    אִמָּא רָצָה לְעֶבְרֵנוּ. אֲנִי עוֹמֵד לְלֹא זִיעַ,

    הוֹלֵם בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהִיא גּוֹחֶנֶת אֵלָיו.

    אֲנִי שׁוֹמֵט אֶת הַמּוֹט וְלוֹקֵחַ אֶת הָרוֹבֶה מֵהַבַּיִת.

    הַשּׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת, הַסִּגָּלִיּוֹת כְּחֻלּוֹת,

    כַּדּוּר אֶחָד בִּשְׁבִיל הַסּוּס הַשָּׁחוֹר, שְׁנַיִם בִּשְׁבִיל הַחוּם.

    הֵם קוֹרְסִים חִישׁ קַל. אֲנִי יוֹרֵק, לְשׁוֹנִי שׁוֹתֶתֶת דַּם;

    נָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ. אִנִי צוֹחֵק, נִזְכָּר בְּזוֹ שֶׁבֵּחָצֵר.

    אֲנִי תּוֹפֵס אוֹתָהּ מְטַפֶּסֶת מֵהַמַּשָּׂאִית, יוֹרֶה.

    הַבֻּבָּה נוֹחֶתֶת אִתָּהּ עַל הַקַּרְקַע.

    אֲנִי מֵרִים אוֹתָהּ, מְנַדְנְדָהּ בִּזְרוֹעוֹתַי.

    כֵּן, אֲנִי גֵ'ק, הַבֵּן שֶׁל הוֹגַארְתְ.

    אֲנִי גָּמִישׁ, אֲנִי זָרִיז.

    בַּבַּיִת, אֲנִי לוֹבֵשׁ אֶת חֲלִיפַת הַזָּקֵן הֲכִי טוֹבָה

    וְנוֹעֵל אֶת נַעֲלֵי הָעוֹר הַמַּבְרִיק שֶׁלּוֹ.

    אֲנִי אוֹרֵז אֶת כֻּתֹּנֶת-הַלַּיְלָה שֶׁל אִמִּי, זֶה מִקְטִיפָה,

    בַּמִּזְוָדָה יַחַד עִם הַבֻּבָּה שֶׁל אֲחוֹתִי.

    אָז אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה וְחוֹצֶה אֶת הַשָּׂדוֹת אֶל הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי.

    אֲנִי בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה. אֲנִי רוּחַ מִשּׁוּם מָקוֹם.

    אֲנִי יָכוֹל לִשְׁבֹּר אֶת לִבֵּךְ.

     

    על חלאות המין האנושי

    ב-20 במארס השנה הלכה לעולמה אַיי, אחת המשוררות הייחודיות ביותר שהעמידה השירה האמריקאית המודרנית. היא נפטרה מסרטן השד, בת 63.

     

    במותה בא קץ לפרק שירה פראי, מזעזע בישרותו הנוגעת גם לאלמנטים אוטוביוגרפיים, תקיף באי נכונותו לקבל פשרות - לא בכדי היו מו"לים שסירבו לכלול שיר שלה באנתולוגיה שהוציאו - ונוקב באור החרדה ששפכה על "גיבוריה", ביניהם חריגים ומופרעים, רוצחים ואנסים, דמויות משולי החברה, שבריות מהוגנות מכנות "חלאת המין האנושי".

     

    אפילו שמה, שהיא אימצה על-פי חוק, שהרי קודם לכן נודעה כפלורנס אנתוני, שנוי במחלוקת - יש המפרשים אותו כמונח היפני לאהבה, ויש הטוענים שמהדהדת בו זעקת כאב הנפלטת מהפה כשכבר אי אפשר לכבוש את היסורים.

     

    אכן, גם מבחינה אֶתְנִית היתה איי מקורית: היא יצאה לאוויר העולם מחוץ לגדר הנישואין באולבני שבטקסס, וגדלה בטוסון שבמדינת אריזונה, ופה ושם גם בלאס וגאס ובסאן פרנסיסקו. איי תיארה את עצמה כחצי יפנית, אינדיאנית ממוצא צ'וקטאו-צ'יקאסו, שאיין דרומי וקומאנצ'י, אפרו-אמריקאית ואירית.

     

    את התואר הראשון בלימודים יפניים קיבלה מאוניברסיטת אריזונה וצללה בים הבודהיזם, ואת תואר המוסמך באמנויות יפות מאוניברסיטת קליפורניה, ארווין. לימים היתה לפרופסור לכתיבה יוצרת באוניברסיטת-המדינה של אוקלהומה וטיפחה כשרונות צעירים.

     

    כששינתה את שמה לאיי, אמרה: "איי הוא השם היחידי שבו אני רוצה להיוודע, ואמנם כך אעשה. כיוון שאני פרי של יחסים שערורייתיים שקשרה אמי עם גבר יפני שפגשה בתחנת החשמלית, ונאלצתי לחיות חיי שקר במרוצת שנים כה רבות, לפי שאמי הסתירה ממני את זהותו של אבי הביולוגי, אני חשה שמנועה אני מלהזדהות עם אדם, שהיה רק אבי החורג, עד קץ כל הקיצים".

     

    קובץ השירים הראשון של איי, "אכזריות", ראה אור ב-1973. שמות הספרים הבאים מדברים בעד עצמם: "מַטְבֵּחַ", "חטא", "גורל", "תאוות בצע", "פריצות", "אימה", "מדוע לא אוכל לעזבך?" הספר השישי, "פריצות", הביא לה את "פרס הספר הלאומי" החשוב.

     

    אני הוא הקול החזק ביותר

    איי חשבה את עצמה ל"סתם סופרת" ושללה את הנסיונות להציגה כדוברת של קבוצת משוררים מסויימת. חלק ניכר מיצירתה עוצב כמונולוגים דרמטיים. בקשר לכך העירה איי: "כתיבת מונולוגים דרמטיים היתה בשבילי תוצאה של

    מקרה בר-מזל, מפני שהתחשבתי במידה כה רבה בדעתו של מורי הראשון לשירה, ריצ'ארד שֶׁלְטוֹן, העובדה שקולו של הדובר בלשון אני הוא הקול החזק ביותר לשימוש בתהליך הכתיבה.

     

    "מה שהתחיל כניסוי באותו קול נעשה הקול היחיד שבו כתבתי בערך כעשרים שנה. אמנם, באחרונה אני כותבת שירים וסיפורים קצרים בגוף שני, בלי, כך נדמה לי, שחל פיחות בעוצמת יצירתי. ואף על פי כן אני חשה שהמונולוג הדרמטי הוא הצורה שבה נולדתי לכתוב ואני אוהבת אותו בכל נפשי ומאודי, אולי יותר ממה שאהבתי אי פעם גבר כלשהו".

     

    לאחר מותה אמר עליה המשורר והמסאי ג'רי ויליאמס: "איי היא יוצרת שכתבה מה שכל משורר אחר פחד לכתוב - שירים מציקים, אלימים, מיניים, מרגשים באופן שנבצר להגדירו, מוכי יגון, מדידי שינה, חותכים, יפהפיים, ובה בעת שולטים לגמרי בכלי השיר וזורמים באפיקיהם בשלוות הַשְׁקֵט... שירי איי הם בני אלמוות ויישארו כאלה בכל התמורות והתהפוכות". בני אלמוות? אינני יודע. רק שופט אחד יכול לחרוץ דין בתחום זה: הזמן. הבה נניח לאיי ליהנות מן הספק.

     

    לכל מדורי "קול אמריקה" לחצו כאן 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים