יצחק מי שיצחק אחרון

שלומי סרנגה: תת ז'אנר של אדם אחד

בשלוש שנים האחרונות, יש גל מעצבן במיוחד של אנשים שמצטטים בדיחות קרש לא מובנות בכלל מתוך הסדרה הנשכחת "אחד העם 1", כשהם בטוחים שהם הדבר הכי מגניב שיש. כנראה שההתרבות ההולכת וגדלה של אותם משועממים עשתה את שלה וגרמה להפקת עונה שנייה לאותה קומדיה שכוחת אל שצפויה לעלות על מסכי הטלוויזיה כבר בקיץ הקרוב.

למה אני מציין את זה? האמת, שלא הייתי טורח להזכיר זאת אלמלא נבחר שירו החדש של שלומי סרנגה להיות שיר הנושא של אותה קומדיה תל-אביבית, בחירה שאי אפשר שלא לראות אותה כסממן נוסף בדרך של סרנגה החוצה מהיותו זמר מזרחי מובהק, והעצמת מעמדו כזמר מזרחי מוערך במדינת תל-אביב. לזכותו של סרנגה, הוא עושה את זה, כמו כל דבר בחייו, בסטייל.

בכלל, המשחק של סרנגה בין העולמות מדהים אותי כל פעם מחדש. מצד אחד הוא מוציא שירים כמו "עוד יום יבוא" עם קולות רקע של זהר ארגוב, ומנגד הוא מפגיז עם "את" ו"מונו" שיש להם לחן מדהים אבל אי אפשר לתייג אותם כשירים מזרחיים אסלים.

סרנגה. בשינקין לא פחות מבשדרות (צילום: דודו אזולאי)

סרנגה הצליח כנראה לייסד תת ז'אנר משל עצמו, בו הוא הדייר היחיד. הנוסחה שלו לכאורה פשוטה, אבל למעשה היא הכי קשה לפיצוח - מצד אחד הוא מוציא שירים עם כלי נגינה מזרחיים וצליל ים תיכוני מובהק ומנגד עדיין יש להם גרוב וסאונד כל כך מעניין ושונה, שעדיין אי אפשר לומר שהם דומים ואף לתייג אותם כשירים מזרחיים.

הסיבה לכך פשוטה: זה נוח לו, ורק מראה עד כמה הוא זמר חכם שהצליח למצוא קול ייחודי משל עצמו בז'אנר. לא פחות חשוב מכך, הוא גם איש עסקים מוכשר. הרי את הכסף מהאירועים הפרטיים הוא מרוויח בזכות הבזוקה, ואת הערכת המבקרים בשל הסגנון הייחודי רק לו. לי, אישית, "Taba Tumba" כבר לא מפסיק להתנגן בראש.

תמיר קמחי: צוחק כל הדרך

מתי דבר מצליח מקבל גושפנקא סופית לגבי מעמדו? בדרך כלל כאשר עושים סרט תיעודי אודותיו, או שמתחילים לעשות לו סאטירה. לאחרונה, "מהפכת המוזיקה המזרחית" בארץ קיבלה חותמת סופית לגבי מעמדה, עם שני אירועים ששמו אותה בכותרות. כמו הרבה דברים בארץ, גם הם משתייכים לשני היבטים שונים, כשסרטו של דני ענבר על מהפכת המוזיקה שודר בשעת פריים טיים בערוץ המצליח בארץ, בעוד השני, שיר סאטירי ומחתרתי של הבמאי תמיר קמחי בשיתוף אייל מזיג מ"הדורבנים" אחראים ל"ים תיכוני הכי אחי" - אחד השירים היותר משעשעים שיצאו לאחרונה.

שאלתי אותו השבוע על מדוע החליט להוציא את השיר ודווקא בעיתוי הזה. התשובה שלו היתה מפתיעה. לטענתו, ישנה תחושה כי הז'אנר הולך לקראת התמתנות, וכל ההייפ הגדול שהיה בשנתיים שחולפות הולך, ולכן היה לו רצון לצאת כבר כעת ולנצל את המומנטום בכדי לקדם את המופע שהוא מריץ ברחבי הארץ.

"לצחוק או לבכות" הוא שם המופע, השאלה רק היא האם הז'אנר המזרחי ימשיך לצחוק עם כיבוש כל חלקה ונחלה בארץ או שמישהו ממוביליו יתחיל לבכות ותחושותיו של קמחי (שמודה שהכתבה שפרסמנו כאן על היעדר מכירות כרטיסים להופעות בז'אנר מחזקת תחושה זו) יתגשמו. אני בכל אופן הייתי שם לב לתחושות של אחד מהפועלים היותר מוערכים בתעשייה.

יואב יצחק: החורף קפץ לבקר

השבוע קיבלתי לידי את הדי.וי.די ואלבום ההופעה של יואב יצחק בהיכל התרבות. ולמרות שהגיעו כבר ימי הקיץ החמים, הרי ש"חורפי רומנטי" מצליח לרגש גם כשבחוץ 40 מעלות חום בצל.

עשרות מופעים מזרחיים התקיימו כאמור בשנה שחלפה, וצפייה חוזרת בדי.וי.די רק מחדדת את התחושה שהמופע של יצחק נשאר והיה אחד הטובים והאיכותיים שהיו, עם ביצועים יפהפיים לכמה משיריו המפורסמים, ועם אורחים כמו חיים ישראל, אביהו מדינה וחיים משה שרק הוסיפו לחותם האיכות שלו.

חבל רק שאת הדואט של יצחק וישראל "לך אלי" השמיטו, בגלל ההתרגשות של ישראל שגרמה לו לשכוח חלק ממילות השיר, וצירפו אותו לאלבום עצמו בהקלטה מחודשת.

למרות שהדבר נבע מההתרגשות של ישראל עם עלייתו על הבמה בהפתעה, והעובדה שזו היתה הופעתו הפומבית הראשונה אחרי זמן רב, הביצוע המשותף של השניים היה מהמרגשים יותר, ודווקא האותנטיות שלו, היא שהביאה לתחושה זו.

אני אישית ממליץ במיוחד על הביצועים ל"דף חדש", "צלצולי פעמונים", הדואט "בין הטוב והרע" עם אביהו מדינה שידוע בביצוע של אייל גולן, המחרוזת "פני מלאך" ו"תני חיבוק ילדונת", וגם על שיר הסיום "עוף גוזל" - חידוש לא רע ללהיטו של אריק איינשטיין.

• לכל הטורים של "מביט מזרחה"