בגוף הם מבינים
למייקל ג'קסון היתה שפת גוף שלא תיאמן. בכך היה דומה לעוד שני כוכבי על: ג'יימס בראון המנוח ומיק ג'אגר יבדל"א. הם ידעו להפעיל, לרתק ולהעצים את צופיהם יותר מכל זמר אחר וכך הרחיבו את גבולות המוזיקה שיצרו
מייקל ג'קסון לא הספיק לממש את הקאמבק שלו, ותידרש פרספקטיבה רחבה יותר של זמן על מנת לפענח את מסכת חייו החוץ-מוזיקליים הכה מורכבת. מילדות ג'קסון הלך והסתבך במבוך בלתי אפשרי, של התבגרות לתוך זוהר מסמא, מבורך ומקולל, של חשיפת שיא בתוך תרבות ההמונים הנוכחית.
שנה למותו של מלך הפופ:
- זו היתה השנה הטובה בחייו / שרון דוידוביץ', מעריץ
- המלך מת, אבל לא יהיה מייקל חדש / קליפ סיכום
- שנה אחרי: אביו של ג'קסון תובע את רופאו
- סיבוב עולמי: מעריצים מציינים שנה למותו
אבל הסרט "This Is It", שתיעד את ההכנות לחזרתו לבמות, חידד אצלי לפחות תובנה אחת אודות מרכיב בולט בכישרונותיו הייחודים, וגם אודות הקסם הבלתי נדלה של שני פרפורמרים אדירים אחרים, אחד שמת לפניו ואחד שייבדל לחיים ארוכים. גם לקראת גיל 50, למרות שתועד רק בקומץ ימי חזרות במה, וגם כשלא היה בשיא כושרו הגופני, בצפייה בסרט אי אפשר להחמיץ את שפת הגוף שלא תיאמן של ג'קסון.
כל פרק בגופו, כל תנועת אגן, כל הטית ראש, כל סימון הכי קטן באחת מאצבעות ידיו - כולם דיברו, ייצגו, שיקפו והכי חשוב הנהיגו, את הצלילים סביבו. גם בבלדות, גם כשקולו מעט בגד בו, גם כשהקשיב לנגנים ולא היה נתון כל-כולו לביצוע, ג'קסון הפנים, החצין, חווה, הדגיש והגיש מוזיקה מתוך תפיסה קצבית עילאית. הגוף שלו, אפילו יותר ממיתרי קולו, ניצח על הצלילים.
ברור, הוא היה רקדן פנטסטי. אבל ג'קסון היה יותר מזה. הוא היה מוזיקאי כותב, וזמר, ופרפורמר, שלפני ומעבר לאימונים, לכוריאוגרפיה, לעיצוב, לגנדרנות ולחתירה למצוינות, שמע והשמיע קצבים באופן שלא חש שום אמן אחר, ושאף מוזיקאי או רקדן לא יכול אפילו להתקרב ולחקות. החד-פעמיות הפיזית-ריתמית שלו קיבלה ביטוי בשאיפות, בנשיפות, בהברות סתומות ובשלל המצאות שלו כזמר, שעם השנים הפכו למניירות ולמפגני ראווה שחלקם חלולים ומיותרים. זו היתה דרכו של ג'קסון לייצר ולהקליט לשיריו רעיונות וצלילים שלכאורה אינם אמורים לבקוע מקול אנושי אלא לבוא מכלי נשיפה, מכלי הקשה, מוירטואוזיות נגינה סבוכה ביותר.
מייקל ג'קסון בפעולה. הגוף שלו ניצח על הצלילים (צילום: AFP)
מצפיה בסרט ניתן להבין עד כמה התפיסה הקצבית הייחודית היתה הפלא הכי מסעיר ומרגש של ג'קסון. פלא שנותר מרתק גם בשירים החלשים, גם בשנים הרעות וגם כשאיבד את כושרו היצירתי. והביטוי הגופני של ג'קסון למוזיקה שם אותו, לטעמי, בשלישיית גדולי הפרפורמרים הפיזיים בפופ בכל הזמנים. השניים האחרים הם ג'יימס בראון, שנפטר שלוש שנים לפניו, ומיק ג'אגר, שעדיין, כמו שתועד בסרטו של מרטין סקורסיזי "Shine A Light", נותר כמעט על-אנושי גם בגיל 67, וגם שנים אחרי שהפסיק לכתוב שירים באמת גדולים.
ייתכן שג'יימס בראון הוא המוזיקאי שהשפיע הכי הרבה על תפיסות קצביות במוזיקה הפופולרית לאחר מלחמת העולם השניה. לבטח הוא המגיש הקוֹלי הכי משפיע על האופן בו מוזיקאים וגם מאזינים קולטים ומעצבים אפשרויות קצביות בפופ. וזה כמובן רק חלק משלל התרומות שבראון העמיד לרשות האנושות. אבל בעקבות ההתבוננות בג'קסון של "This Is It", אני שב ומהרהר דווקא באמן החי והלבן מבין השלושה, ג'אגר. גם הוא אמן ואדם עתיר הישגים, ברוך כישרונות, ומורכב מאוד להכלה ולניתוח.
ג'יימס בראון. השפיע על תפיסת הקצב בפופ (צילום: AP)
לפעמים נדמה שג'אגר למד וספג והפנים ממוזיקאים אמריקאים שחורים יותר מכל פרפורמר לבן אחר, כולל כאלה שהם מגישי שירים לא פחות טובים ממנו. הוא גם זכה להתעצב לצד שני מוזיקאים גדולים שאף להם תפיסה ריתמית מהוללת, חבריו ללהקה קית' ריצ'ארדס וצ'ארלי ווטס. ג'אגר הזמר, כשאר האנושות, לא התקרב לוירטואוזיות הקצבית של ג'קסון. אבל שפת הגוף, התנועה, העושר ההבעתי והדרך בה כל איבריו וגידיו מייצגים את הצלילים, מופלאה לא פחות.
מעבר להיותם רקדנים טבעיים פנטסטיים, בראון, ג'קסון וג'אגר ידעו להפעיל, לרתק, לשלוט ולחזר, לשאוב, לרוקן ולהעצים את צופיהם כמו שאף זמר או זמרת אחרים אינם מסוגלים. שפות הגוף השונות והמקוריות שלהם הרחיבו את גבולות המוזיקה שיצרו, ואת מנעד האפשרויות עבור כלל אמני הפופ. ג'אגר שונה מבראון ומג'קסון גם בגישתו לכתיבת מילים, ביכולתו ללבוש ולפשוט דמויות וטיפוסים שונים, ולתפקד כשחקן אופי כביר גם כשהוא מגלם את לוציפר וגם כשהוא מצטלם בקליפ ללהיט רוקנ'רול לכאורה כה פשוט כמו "Start Me Up".
ג'אגר. רקד באולפן כדי לסמן את תחושותיו לגבי שירים (צילום: AFP)
בהקשר לשיר המסוים הזה, קית' ריצ'ארדס סיפר פעם שב-1978, בפריז, במהלך ההקלטות מהן נלקחו שני האלבומים המעולים האחרונים של הסטונס, "Some Girls" ו-"Tattoo You", ג'אגר נהג לרקוד ללא הפסקה גם בחדרי הבקרה וההקלטה באולפן. רקד גם כשלא הקליט שירה, גם כשהלהקה התעסקה בערוצי הגיטרות והתופים. זו, הסביר ריצ'ארדס, היתה דרכו של ג'אגר לסמן לחבריו ללהקה את תחושותיו ותפיסותיו לגבי השירים השונים. לרקוד בלי קהל. לא כחלק מהצגה גדולה, לא כדי להוכיח או לכבוש או לבדר. הגוף והריקוד הם פשוט אמצעים כה מרכזיים בהבעה שלו.
ג'קסון ובראון הופיעו פעם יחד. ג'אגר וג'קסון מעולם לא חלקו במה משותפת, והמפגש האמנותי היחיד ביניהם היה ב-"State Of Shock", שיר לא מזהיר של הג'קסונים מ-1984, בו אירחו את ג'אגר בשירה. עכשיו סר מייקל פיליפ ג'אגר נשאר לרקוד לבד.
לפנייה לכתב/ת 
