קח לך אישה

דייוויד אברשוף האמריקני הוא עורך בהוצאת הספרים היוקרתית, "רנדום האוס". ספריו תורגמו ל-18 שפות. "האישה ה-19" הוא ספרו השני המתורגם לעברית אחרי "הנערה הדנית".

הוא מספר על ג'ורדן סקוט שגורש מביתו במצוות מנהיגה של קהילה מורמונית מבודדת. כאשר מתברר לו שאמו – האישה ה-19 של אחד מחברי הקהילה – חשודה ברצח אביו, הוא נאלץ לנהל חקירה נואשת ולחזור למחוזות ילדותו ביוטה

המומרת

שאלות רבות התעוררו מאז פרשתי מהכנסייה המורמונית, אך אף לא אחת מהן גורמת לי מבוכה, או תימהון, יותר מהשאלה למה הצטרפתי בכלל לקדושי אחרית הימים. הציבור באמריקה מכיר את המיסיונר המורמוני הנודד בדרכים במסירות נפש, את הבחור הדופק בדלתות נעולות היטב, מתייגע בשמש ובשלג להפיץ את תורתו.

אברשוף. במעבה הקהילה המורמונית (צילום: אדית סאנצ'ז)

עכשיו אני מבינה שאנשים רבים חושבים אותי בטעות למומרת חדשה בידי מיסיונר, ומתפלאים איך אישה נבונה נכנעה לשידולים כאלה. פעם, בהרצאה בדֶנוֶור, נזפה בי אשת כוהן דת. "זאת הייתה הטעות שלך, גברת יאנג! לעולם לא היית צריכה לתת למיסיונרים האלה לעבור את סף הדלת שלך!"

למעשה נולדתי מורמונית, אני בתם של מומרים קדומים, שני קדושים אדוקים שגידלו אותי על ספר מורמון ועל הסיפור הכביר של הולדת האמונה הזאת – בדיוק כמו שיכול זוג אחר לגדל את בתם על הסיפורים המפוארים של התנ"ך. ידעתי על המלאך מוֹרוֹני לפני שידעתי על גבריאל; את הספר הראשון והשני של נֶפּי הכרתי, לפני חזון יוחנן. כילדה קטנה הצטרפתי ליציאת הקדושים מנוֹבוּ לציוֹן, שנחשבה בעיני תמיד לנס כמו בריחתם האמיצה של העברים ממצרים.

למרות זאת, הציבור הסקרן שנזהר זה זמן רב מהמיסיונר המשוטט מטיל ספק במקורות אמונתם של הורי, ולפיכך גם באמונתי. הפקפוק הזה, והספקנות הכללית בנוגע להמרת דת פתאומית, מחייבים אותי לתאר איך הצטרפה אמי לכנסייה הזאת, וגם אבי, ואיך הם הכירו יחד את עקרון הנישואים השמימיים, או הפוליגמיה.

אמי, אליזבת צ'רצ'יל, נולדה ב-1817 במחוז קאיוּגה שבמדינת ניו יורק; ולטובת הסיפור הזה אקרא לה בשמה הפרטי. כשהייתה בת ארבע, חלתה אמה המתודיסטית המתלבטת ומתה מכולירה. באותם הימים הם גרו בבקתה עלובה שהיה בה חדר אחד, והקישוט היחיד בו היה כינור מסנט לואיס תלוי על הקיר.

מצבה של האם החמיר בחצות הלילה בערך. אמה של אליזבת התיישבה במיטה, וקראה פעם אחת "אל אלוהים!" וכעבור עשרים שעות נפטרה. אף על פי שאליזבת הייתה רק בת ארבע, היא הבינה כי כשאמה ביקשה מאלוהים רחמים, הם לא ניתנו.

לאביה, בן דלפון של תנועת הנאורות, מוזיקאי על פי הכשרתו, ותומס ספקן* על פי טבעו, התברר שאיננו מסוגל לטפל בבתו. יומיים אחרי מות אמה הוא הפקיד את אליזבת מאחורי שער הברזל של בית השייך לאדון ולגברת בראון, זוג ערירי, אדיש, שקיבלו אותה כמשרתת. אביה של אליזבת הבטיח שישוב לקחת אותה מיד לכשיוכל. היא נאחזה בהבטחה הזאת עד שמלאו לה שש-עשרה.

כעבור שתים-עשרה שנים עזבה אליזבת את הזוג בראון, בתשוקה נחושה אך לא מובנת לצאת לדרך לסנט לואיס. היא לא הייתה מסוגלת להביע במילים את הדחף. אמנם זאת הייתה העיר הגדולה היחידה שזכרה את אביה מדבר עליה. עם זאת היא לא הייתה תמימה כל כך עד שהאמינה שתמצא אותו שם. אני מעיזה לומר שהמניע היה תשוקה של צליין – הוא לא מצפה למצוא את ישו בגן של גת שמנא, ואף על פי כן הוא משתוקק לבקר בירושלים.

כשהצליחה להגיע עד פיטסבֶּרג, עם משפחה שנסעה מערבה ועשתה אתה חסד, נזקקה אליזבת לרכוש היחיד שיש לאישה צעירה שארנקה ריק. סוכן נסיעות כתב בשבילה כרטיס להפלגה על האוֹהַיוֹ בתמורה לשעה קלה בביתן שלו, עם תריס מורד. הסוכן היה בן אדם עדין, והייתה לו גומה בסנטר כמו בעכוז של אגס. אחרי כן הוא קיים את הבטחתו ורשם את הכרטיס לסנט לואיס. השניים נפרדו כמו פקיד ולקוח הנפרדים כשמסתיימת עסקה.

בחורף הבא ילדה אליזבת בסנט לואיס, בבית המחסה הקתולי לנשים, תינוק שבסנטרו שקערורית כמו בעכוז של פרי בוסרי. "הנזירות ואני נביא אותו לזרועותיו של אלוהים," הכריזה הנזירה. זאת הייתה גם כוונתה של אליזבת, אבל ברגע שהחזיקה את גילבֶּרט הקטנטן והאדום לא יכלה לשאת את המחשבה שתעזוב אותו. למחרת קשרה את הסרט בגון הפנינה של הכובע מתחת לסנטרה, ויצאה לרחובות סנט לואיס עם תינוקה הממלמל בזרועותיה. היא הייתה בסך הכול בת שבע-עשרה.

אני לא אהיה הראשונה המדווחת שאפשרויות התעסוקה לבחורה במצבה מעטות. אליזבת הבינה במהרה מהי הברירה היחידה שלה. היא השיגה עבודה אצל גברת הַרמוֹני בבית גדול, בית שבטרקלין שלו עמד פסנתר שחור. התיאור הטוב ביותר של תפקידה הוא שהייתה הבחורה מס' 8.

כך הזדמן לאליזבת להכיר את קפטן זוּקֶר, סלאבי מטופח שהתהדר בשפם ג'ינג'י מדונג ומחודד. הוא אימץ אותה במהירות כחביבה עליו ביותר בהרמון של גברת הרמוני, וביקר בסלון שלה בכל פעם שספינת הנהר שלו, הלוּסי, עגנה בסנט לואיס. בסופו של דבר הוא הציע: "אליזבת, יפהפייה שלי, למה לא תעזבי את העבודה הזאת בסיטונות ותבואי לחיות אתי?" היא עברה מביתה של גברת הרמוני באותו היום. קפטן זוקר שיכן את אליזבת וגילברט על הלוסי בתא שקירותיו מצופים בקטיפה ודקל ניצב בו דרוך באגרטל סיני. מותרות כאלה מעולם לא הכירה.

על הספינה זכתה אליזבת לכבוד מסוג חדש. המלחים הסירו את כומתותיהם כשחלפה על פניהם כאילו היא בעלת הספינה, והמוזיקאים נהנו להראות לגילברט את כלי הנשיפה הנוצצים שלהם. קפטן זוקר תרם את חלקו כשהעניק לגילברט צעצוע חדש בכל יום – כדורים רכים, דחלילים ומשחק להשחלת טבעות על מקל שצבעו אדום זוהר. את אליזבת פינק קפטן זוקר במתנות יקרות, כולל זוג נעליים עשויות סאטן תורכי ושמשייה מקושטת בכלניות, שקיבלתי ממנה בירושה.

היחיד שנמנע מהחביבות הזאת היה כוהן הדת רַייס ששירת על הלוסי. הוא היה בַּפּטיסט מזן שאינני מכירה, ואינני יכולה לומר בוודאות שהוא עדיין קיים. "מאדאם" חפוזה הייתה ברכת השלום המצומצמת שלו. הוא התעלם מנוכחותו של גילברט וסירב להזמנתו של קפטן זוקר להטביל אותו. "הכוהן הארור הזה לא מסוגל להבדיל בין אלוהים לפרעוש," נהג הקפטן לומר. לעתים קרובות דיבר על גירוש הכוהן מהספינה שלו, אך מעולם לא אזר אומץ לעשות זאת. אליזבת חוותה אכזבה מבחינות רבות, ובמיוחד מאלוהים – רגש מטריד במיוחד לאישה צעירה שמקננת בה הנטייה להאמין.

לבסוף שילם קפטן זוקר לכוהן הדת מעשר נכבד, והוא ניאות להטביל את גילברט. ביום ראשון שקדם לטקס – זה היה ביולי 1834 – הם עגנו במעלה הנהר בהניבַּל שבמיזורי. קפטן זוקר שלח את אליזבת העירה לקנות כותנה לרקמה בשביל הכותונת של גילברט וארבעה כפתורים, בחנות שכלב רועים שמר על הכניסה אליה. עם הקנייה וגילברט בזרועותיה, פסחה אליזבת על הכלב ויצאה אל אור השמש, שטופת שמחה גלויה שלא ידעה כמוה.

הלוסי לא הייתה אמורה להפליג עד רדת הערב. הסקרנות שעורר באליזבת הקטע הזה של המיסיסיפי הוליכה אותה בשביל אל המישור שבין הצוקים לנהר. העשב הקיצי היה לח וחם, והשמש קפחה על מצחו של התינוק. היא הלכה חצי קילומטר בערך כשנקרה בדרכה קהל של עשרים או עשרים וחמישה איש מכונסים בצל עץ דולב.

איש בן שלושים בערך נשא את דברו מעל מכולה כאילו מאזינים לו מאתיים, או אלפיים. לאליזבת כבר הזדמן פעמים רבות לראות גבר ניצב על ארגז ומכנס מסביבו קהל, מפני שבימים ההם בהיסטוריה הלאומית שלנו שוטטו נביאים-מטיפים כמו דובים באזורים דלילי תושבים. אבל האיש הזה, כך אמרה מאז אלף פעם, לא דמה להם כלל. הוא אמר: "התקרבו בבקשה כולכם. אני אספר לכם סיפור".

"האישה ה-19", מאת דייוויד אֶבֶּרשוֹף, תרגום מאנגלית: אופירה רהט, 560 עמ', כתר