שליט - תירוץ למדיניות הממשלה
החייל השבוי הפך לנשק במלחמת ההסברה של ישראל, ולא נושא למיקוח. הממשלה אינה רוצה להחזירו אלא להוכיח לכל כמה מנוולים אנשי החמאס
גלעד שליט הוא כמו השלום: כולם רוצים בבואו, אבל אף אחד לא מוכן לשלם את המחיר תמורתו. כמו שאהוד ברק הזכיר למבקריו מה הוא היה מוכן לשלם תמורת שלום - 91% מהשטחים ושכונות בירושלים - כך משיב נתניהו לצועדים כי הוא מוכן להתפשר על 90% מדרישות החמאס. הוא מסביר כי עוד 100 אסירים עם "דם על הידיים" צריך לגרש, ואילו "סמלי אינתיפאדה", כמו מרוואן ברגותי, חייבים להישאר בכלא.
ובדומה לתגובה לכישלון של ברק בקמפ דייויד, אחריה לא קמה תנועת מחאה בעד חזרה לגבולות 1967, כך לא קמה מחאה בעד שחרור כל האסירים לביתם. גם אלה הצועדים היום עם נועם ואביבה שליט אינם תובעים מנתניהו בצורה חד משמעית לשלם את מלוא המחיר. הצעדה מוגדרת כא-פוליטית, היא לא נוקבת במחיר, היא מבטאת משאלה וכמיהה, כך כולם יכולים להצטרף. קוראים לזה צעדה ממלכתית.
הרי מי לא מוכן להיות ממלכתי? מי לא רוצה שלום? מי לא רוצה את שחרורו של שליט? מי בכלל רוצה לשלוט בפלסטינים? הבעיה היא שאין לנו פרטנר, לא שאיננו רוצים לשלם את מחיר עצמאותו. מאז ועידת קמפ דייויד ופרוץ האינתיפאדה, ימין ושמאל מתכנסים מאחורי הממלכתיות. אין דיון פוליטי - לא על השלום, לא על המלחמה ולא על החזרת שליט. ישראלים ופלסטינים שבויים בתוך מלחמה שאיננה פוסקת, שאיננה יכולה להיפסק.
אך שאלת החזרת שליט היא פוליטית, להבדיל מחילופי השבויים הקודמים. כי שליט, כמו השלום, נמצא בידי הפלסטינים, ולפלסטינים יש תביעות פוליטיות. להבדיל מחילופי שבויים אחרי מלחמות - עם מצרים, סוריה, והחיזבאללה, חילוף השבויים הנדרש כעת הוא כדי להמשיך במלחמה. הרי זו הסיבה שמסרבים להחזיר אסירים עם "דם על הידיים", כפי שמסרבים להחזיר שטחים: חושבים על המערכה הבאה. אם המלחמה נמשכת, מה פתאום ניתן לפלסטינים עוד 1000 לוחמים וקצינים מקצועיים, מאומנים וממושמעים? מה פתאום ניתן להם שטחים שיאפשרו לתקוף את כפר סבא מקלקיליה? זהו שיח המלחמה: חושבים רק במונחי מלחמה, אז המלחמה נמשכת.
במובן זה גלעד שליט הפך לנשק במלחמתה ההסברתית של ישראל, ולא נושא למיקוח בין ממשלתה לממשלת החמאס. ממשלת ישראל איננה רוצה להחזיר את שליט, אלא להוכיח לישראלים ולכל העולם כמה מנוולים אנשי החמאס.
ממשלת ישראל איננה רוצה להכיר בחמאס, אבל פועלת להשארתו בשלטון בעזה, מבודד ומנותק מהגדה המערבית. אחרת עוד עלול להופיע פרטנר לשלום וניאלץ לשלם את המחיר. שמירת גלעד שליט בשבי הפכה אמצעי מניעה של יחסי שלום.
מוקד הבעיה של שחרור שליט הוא סירובה של הממשלה לדבר עם החמאס. כשנבחר בינואר 2006, 50% מהציבור היה בעד להידבר עם החמאס, אבל אף מפלגה לא תמכה בכך. מאז כבר שלוש ממשלות ממשיכות בניסיון לבודד את החמאס בינלאומית, ולחנוק אותו כלכלית על ידי מדיניות של סגר הנמשך גם היום למרות ההקלות. האם זה מפיל את החמאס או מחזק אותו? האם זה מוריד את המחיר של שחרור שליט או מעלה אותו?
שליט הוא התירוץ למדיניות הממשלה: כך הסבירו את הסגר וכך את מבצע "עופרת יצוקה". רק אחר כך מתאכזבים, כשמגלים את הכזב, כאשר מבינים כי שליט היה רק תירוץ. כך היה תסכול החיילים בסוף המבצע בעזה, וכך תסכולו של נועם שליט עם ההקלות במעברים. כמה כואב היה לראותו יוצא נגד ההקלות בסגר, כאילו הוא מאמין לתעמולת הממשלה שהסגר היה כדי לשחרר את גלעד.
הצלחת התנועה לשחרור שליט אפשרית, אבל לשם כך היא לא צריכה להיות ממלכתית אלא פוליטית. היות שהפחד מהסיבוב המלחמתי הבא הוא הסיבה לחוסר הרצון לשחרר אסירים, התנועה צריכה לדרוש את שחרורם במסגרת הסכם אי-לוחמה (הודנה). הסכם כזה צריך לחייב סגירת המנהרות תמורת הסכם כלכלי חדש שיסדיר את היבוא וייצוא של סחורות, את המעבר הבטוח ואת פתיחת המעברים עם פיקוח בינלאומי מוסכם. שחרור גלעד שליט יסמן אז את תחילת תהליך הפיוס בין ישראלים לפלסטינים, ולא עוד עסקת שבויים.
לב גרינברג, סוציולוג פוליטי, מחבר הספר "שלום מדומיין, שיח מלחמה" (רסלינג, 2007)
לפנייה לכתב/ת 
