זר לא יבין זאת

בלונדון טלוויזיה מצוינת, יותר

נדמה לי שמעולם לא זכה איש טלוויזיה ישראלי לסרט מחווה המוקדש לו, עד שצפינו ב"מר טלוויזיה", ובשוליו באמת מותר ואפילו צריך לשאול מה בדיוק עומד מאחורי התואר: האם זו רבגוניות של עשיה, מקוריות של יצירה ותרומה תרבותית למדיום – או עדות לכך שבעידננו, הפרצוף המשדר חשוב יותר מן המוח היוצר?

כי לו "מר טלוויזיה" היה כינוי שמוענק ליוצרים, ירון לונדון ראוי לו יותר, בגלל "טנדו", "עלי כותרת", "סוף ציטוט", "מסיבת גן", "השמן עם הסוני", "הפואטיקה של ההמונים","לונדון פינת בן יהודה" וסליחה אם שכחתי כמה וכמה מיזמים. לעומת זאת, מגוון העניינים שחיים יבין הביא אל המסך, טובים ככל שיהיו, לא ישוו לרוחב היריעה ולמקוריות של לונדון.

אבל זה ככל הנראה לא מעניין וחשוב מספיק, ו"מר טלוויזיה" הוא האיש שזכה ליותר זמן ממסך ממגישים אחרים. ומה עם גברת טלויזיה? ראשית, אין: נשים עדיין נלחמות על מקומן בפריים טיים בערוצים הגדולים, אבל יום אחד עוד תהיה, וכיוון שאנחנו מעדיפים את הפרצוף על פני התוכן, זו תהיה מן הסתם יונית לוי ולא אילנה דיין.

המלך הוא עירום, נשאר רק עם שלייקעס

כבר הרבה שנים, שהמופע של לארי קינג - האיש והשלייקעס - היה במקרה הטוב, מופע של דינוזאור נכחד. ערב ערב התייצבו אצלו אנשים שנזקקו לשעה של מינגלינג טלוויזיוני כדי לקדם מכירות של סרטים, דיסקים, מופעים ורעיונות פוליטיים. כשלא נזדמנו כאלה, התפנה האולפן לטובת סלבס שקידמו מודעות למחלות.

האווירה היתה מתקתקה וסטרילית, כיאה לגוף שידור בינלאומי שרוצה לעשות נעים לכו-לם. המראיין לא הקשה, אלא ליטף והתחנף כיינטע שכונתית. במיוחד היה מביך לצפות בהתחככות המלוקקת שלו בענקי תעשיית השעשועים, כולל הנשיקה הידועה עם מרלון ברנדו.

ראיונות גדולים? ספק אם היו כאלה, גם כשהדמויות שהגיעו לאולפן היו גדולות מהחיים. לעתים קרובות מדי, השלייקעס היו ההברקה היחידה של הערב. ועכשיו הוא פורש, ומוכיח ששיאים של התמדה אינם בהכרח שיאים של איכות. בשתי מלים: ברוך שפטרנו.

רוד לשועלים

"טוב היכל מלא מאצטדיון ריק", אמר גדי אורון, המפיק שהביא לכם את מטאליקה ואת רוד סטיוארט וגם את התקלות בסאונד בשני המופעים. משפט מופלא - משהו בליגה של "טוב ציפור אחת ביד". אבל מאחוריו מסתתרת מן הסתם תהייה לגבי סוד ההצלחה והכשלון של מגה-מופעים בישראל.

אפשר להתחיל במובן מאליו. טוב אמן שנמצא בסיבוב הופעות עולמי ומבקר אצלנו מכזה שיצא מהנפטלין: מדונה, ליידי גאגא, מטאליקה ואפילו לאונרד כהן הפליגו אלינו, כשהם נישאים על גלי הצלחה ובאזז מצטבר של הסיבובים שלהם.

ההצלחות האחרונות עליהן נשען סטיוארט לא הותירו רושם עמוק אצלנו. גם כשהשלים הקלטות של ארבעה אלבומי מופת המוקדשים לקאברים של קלאסיקות אמריקניות, לא באמת שמענו עליו בשנים האחרונות וגם לא טיפחנו נוסטלגיה מיוחדת כלפיו. לפעמים, "I Am Sailing" פשוט לא ממלא את המפרשים ברוח.

עין להלל צופיה

השבוע מלאו עשרים למותו של ע.הלל, ובתרבות האינסטנט שלנו, העובדה שכל ילד עברי מכיר את שיריו היא בבחינת נס של ממש. צאו וראו מה גדול כוחו של שיר אחד מופלא, כמו זה שבו הזברה פושטת פיג'מה. המציאות האופנתית המתוארת בשיר כבר לא מוכרת לילדים שאוהבים אותו – בעולמם המעודכן, לפיג'מות אין פסים. אין דבר כזה "בגדי התעמלות". ספק אם "שמלת מלמלה" היא משאת נפשה של ילדה ועבור רוב החילוניות הזעירות "שמלת שבת", זה משהו ששייך לחנה'לה, אבל לא לחייהן-שלהן.

הזברה לובשת פיג'מה. יותר מהצהרה אופנתית

ואף על פי כן, כל שנה מתוודעים אלפים-אלפים של קטנטנים חדשים ללהיט ומתאהבים בו. ואם כמה מהם חושבים שמעל לפסים הזברה לובשת פיג'מה-פו-הדב וכלל לא מזהים את הקישור בין פסי הזברה לנמנמת, החזרה המתודית שבשיר ורוח הנונסנס המתוקה שלו לעולם תשמח אותם. וכך גם במקרה של "מה עושים העצים", "בולבול למה ככה", "עלילות הדוד שמחה" והמון חיות מאונשות שהן בעצם ילדים בתחפושת.

העונה החמה, הלא חכמה

בשבוע הראשון לחופש הגדול עדיין יש הורים – כמוני – שמוחותיהם טרם נמסו במאמץ להעסיק את הטף בפעילות תרבותית ראויה.

זה הזמן לשאול: כיצד ייתכן שיש להם מוזיאונים למדע, מידעטקים, תיאטרונים ומליון אתרי אטרקציות, שמיועדים רק להם – ואפילו לא סינמטק אחד?

מדוע ילדים נידונים לראות בקולנוע רק את סרטי הקיץ העדכניים, ואין אפילו מוסד אחד בישראל שמקרין להם קלאסיקות של כל הזמנים? האם חווית הקולנוע שלהם לא ראויה להיות עשירה ורחבה בהרבה מ"כל הכיתה כבר ראתה שרק 3, אז גם אני צריך?".