שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    איך שטייניץ דואג לפריפריה?

    אי אפשר להציג עצמך כמי שדואג לפריפריה, ובמקביל להתנגד להעלאת שכר המינימום. אם השר באמת מאמין במחוייבותו, הוא לא יכול לקשור לנושא את תקציב הביטחון

    טרם החלו דיוני התקציב לשנים 2011-2012, וכבר שפן הפריפריה נשלף מן הכובע. שר האוצר יובל שטייניץ, שהחל את דיוני התקציב במאבק נגד הגדלת תקציב הביטחון, אמר לאחרונה כי אם תתבצע, היא תבוא בהכרח על חשבון הפריפריה.

     

    שטייניץ למד פוליטיקה מהר: הוא יודע שההצמדה בין פריפריה וביטחון תמיד פועלת לרעת הפריפריה, אבל בדרך פורטת על נימים רגישים, ובזכותה אולי ישיג מעט הישגים במאבק על תקציב הביטחון.

     

    הפריפריה בישראל, בעיקר זו היהודית בגליל ובנגב, נוצרה על מזבח הביטחון. אכן, המשימה הלאומית והביטחונית – הן זו שביקשה לשנות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים בגליל ובנגב והן זו שביקשה "לשמור" על אדמות המדינה, העניקה להתיישבות באזורים אלה הילת חלוציות. כבר בשנת 1949 הגה הצבא בשיתוף עם מוסדות התנועה הציונית תוכנית הגנה מרחבית שהתבססה על ניקוד המרחב במאות מושבי עולים וערי פיתוח לאורך גבולותיה של המדינה הצעירה. תושבי המושבים וערי הפיתוח – ברובם יוצאי מדינות מוסלמיות שרק הגיעו לישראל, מנעו בנוכחותם את חזרת הפליטים ושימשו בתוכניות ההגנה הצבאיות.

     

    אולם, כשהשתנו גבולות המדינה ב-1967, ואזורי הספר החדשים התרחקו מן הגליל והנגב, החל תהליך איטי וכואב של הידרדרות במעמד ערי הפיתוח והמושבים. מעתה הם לא שירתו בביטחון ישראל. את מקומם תפסה ההתיישבות בשטחים. במקביל, השקעות העתק בפיתוח תעשייה צבאית מתוחכמת בעקבות המלחמה ב-1973 נותבו ברובם אל אזור המרכז, ושימשו בהמשך לבסיס התפתחות תעשיית ההיי-טק. הפריפריה נותרה מחוץ להתפתחות זו.

     

    תוכניות לפיתוח הנגב והגליל זוכות בשנים האחרונות לתמיכה פוליטית גורפת, אך באורח פלא תקציבן מתאדה בחוקי ההסדרים. כשסופסוף מתקצבים פיתוח, הוא נכרך בדרך כלל בביטחון וצבא. למשל, העברת מחנות הצבא אל הנגב אמורה להוות מנוף עקיף לפיתוח.

     

    כך, כביש 6 ומסילת הרכבת מתוכננים להסתיים בעיר הבה"דים. לא בבאר שבע ולא במרכזים העירוניים האחרים בנגב. כשמפשירים קרקעות לבנייה למגורים הן מוצעות בתנאים מפתים לאנשי צבא.

     

    והפריפריה היהודית שותקת. היא כבר מזמן הבינה שפיתוחה נכרך בתרומתה לביטחון. היא נמנעה ממחאה נגד התארכותן של שתי המלחמות האחרונות למרות מטחי טילי החיזבאללה והחמאס שניחתו עליה, כדי שפוליטיקאים ובכירי צבא יתגאו בעורף החזק של עם ישראל, כלומר של הפריפריה היהודית.

     

    אולי, כך קיוו ראשי הרשויות בפריפריה, הפגנת נאמנות תזכה אותם במעט תקציבי פיתוח. ראשיה נמנעים ממחאה לנוכח גידול תקציב הביטחון, גם אם אלה באים על חשבונה. הרי הביטחון, ולא אחריות אזרחית, משמש כדבק המאחה את הפריפריה למרכז.

     

    כנראה האוצר מודע לחולשה זו של הפריפריה ומנצל אותה לצרכיו. אך ראוי שהשר העומד בראש משרד האוצר יגלה אחריות חברתית. אחריות אמיתית חייבת להיות עקבית: אי אפשר לפרוט על הנימים הרגישים שהדאגה לפריפריה מעוררת ובמקביל להתנגד להעלאת שכר המינימום. אם באמת מאמין שר האוצר במחוייבותו לפיתוח הפריפריה, עליו לסגת מאמירות על הקשר בין הגדלת תקציב הביטחון להקטנת תקציבים הממוענים לקצוות הארץ. למשל, מדוע שהשר לא יכרוך את הגדלת תקציב הביטחון בהגדלת מס החברות? נקודה למחשבה.

     

    ד"ר ארז צפדיה, מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עיר הבה"דים. כסף לצבא בלבד
    צילום: הרצל יוסף
    מומלצים