החקיין המקורי
כשדיוויד בלבין הבריטי היה בן שבע, מורה העניש אותו כי חשב שהעתיק שיר של דיקנס. הרומן שלו "החקיין" ממשיך בדיוק מהמקום הזה. "גם שייקספיר גנב מכל מקום, אבל אם אתה מספיק טוב הקול האמיתי שלך יצוץ", הוא אומר
בלבין. סופרים טובים - גונבים (צילומים: Sue Dymoke)
הסוגייה הזאת – גניבות ספרותיות, או חיקויים או השאלות או השראות או איך שלא תקראו לזה – עומדת במרכז "החקיין" של בלבין. בלבין, בדרך כלל סופר לבני הנעורים, איש קל כתיבה ומוכשר, כתב ספר ראשון למבוגרים, כולו אהבה לספרות.
"החקיין" (בהוצאת אחוזת בית, בתרגום קטיה בנוביץ) מספר על נער צעיר, מוכשר וקל כתיבה כמו בלבין עצמו, יתום עם נטייה להתבודדות, שמגלה כבר בנעוריו בבית הספר את יכולת החיקוי הספרותי המדהימה שלו. הוא מצליח לחקות במדויק את הכתיבה של צ'רלס דיקנס, עד כדי כך שהמורה מעניש אותו בגין העתקה.
בשנת החופש שהוא לוקח לעצמו לפני הלימודים באוניברסיטה, הוא מתחיל לעבוד בכתב עת ספרותי קטן. כדי להציל את כתב העת מסגירה ולהגדיל את מכירותיו, הוא מחליט לפרסם כביכול סיפורים אבודים של סופרים ידועים, שהוא בעצמו מזייף במכונת כתיבה ישנה.
את קריירת הזיוף שלו הוא התחיל עם סיפורים אבודים של ארנסט המינגווי. מסתבר שבתחילת שנות ה-20 אבדה מזוודה עם כתבי יד של המינגווי, ואיש לא מצא אותם מאז. מארק, גיבור הרומן בעל השאיפות הספרותיות, מחליט ליצור חיקוי מושלם לסיפורי המינגווי. איכשהו הוא מוצא את עצמו מספר שמצא אותם בשוק פישפשים בפאריז – מה שגורם לאנשים סביבו להאמין שאלו כתבי יד מקוריים של הסופר המנוח. מכאן העלילה רק מסתבכת והולכת.
אבל המורה, זה לא דיקנס, זה אני כתבתי
בלבין, ספוג השראות ספרותיות בעצמו, חשב על הרעיון לספר כבר ב-1987. "עדיין לא הייתי סופר שמפרסם את ספריו אז", הוא אומר. "כתבתי גרסה לספר, אבל היא לא היתה מספיק טובה לפרסום. ועדיין הרעיון לא עזב אותי. חזרתי אליו בשנת 2000, ואז כבר היה לי המרחק הנחוץ כדי לכתוב על סופר צעיר שרק מתחיל את דרכו. ובכל זאת לקח לי שנים לכתוב את הספר.
"הגיבור, מארק טרייס, לא ממש בטוח איך להעביר את ההשפעות הספרותיות שלו אל תוך הכתיבה – בדיוק כמו שאני הייתי כשרק התחלתי לכתוב את הספר, כמעט לפני מחצית מחיי. הרעיונות לכתיבה באים לי תוך כדי הכתיבה עצמה, לא לפני. לכן גם לא ידעתי עד כמה אלמנטים אוטוביוגרפיים נכנסים לי לספר. למשל, כשהייתי בן שבע מורה העניש אותי כי חשב שהעתקתי שיר, שבאמת כתבתי אותו בעצמי. זה נתן את ההשראה לפרק הראשון בספר, עם החיקוי של דיקנס.
האם חיקוי מוצלח הוא לא בעצם אמנות בפני עצמה?
"לא. אחת ההשפעות הספרותיות הכי גדולות שלי היא הסופרת פטרישיה הייסמית. היא היתה מוקסמת מזיוף אמנותי וממה שאנחנו מכנים היום זהות גנובה. אם תקראי את "The Tremor Of Forgery" שלה או את ספרי ריפלי שלה, תביני למה אני מתכוון. אני קורא עכשיו ביוגרפיה חדשה עליה, היא חשבה שזיוף הוא צורת אמנות. אני לא.
"להעתיק אמנים אחרים יכול להיות תחנת ביניים בדרך להיעשות אמן, אבל לשכלל זיופים למטרות רווח, מה גם שזה דורש כישורים יצירתיים, זו גניבה, לא אמנות. האם זיוף יכול להיות יצירת אמנות טובה? ברור שכן. אבל לעולם לא יהיה לה הפוטנציאל להפוך ליצירת אמנות גדולה באמת".
בסופו של דבר, זיוף הוא לא אמנות
כמעט כל יצירה ספרותית מושפעת – במודע או שלא במודע – מיצירות ספרותיות אחרות. "מזל ועיתוי חשובים הרבה יותר מכישרון", אומר גיבור הספר. "ברגע שסופרים מצליחים מגיעים למעמד מסוים, אנשים מוחאים כפיים לכל דבר שהם נוגעים בו, ולא משנה עד כמה הוא איכותי". ועוד משפט שאומרת אחת הדמויות בספר: "אף אחד לא 'מוצא את הקול 'שלו'. כולם גונבים את הקול של מישהו אחר ומשפרים אותו". האם יש דבר כזה, מקוריות טהורה?
"לפעמים רעיונות חדשים נמצאים באוויר", אומר בלבין. "בתקופה שכתבתי את 'החקיין', סופר שאני עובד איתו כתב רומן בשם 'זכרונותיו של אמן הזיוף'. גילינו את זה במקרה בערב קריאה משותף שהיה לנו. שני הספרים פורסמו בהפרש של שבועיים זה מזה. לשמחתי, הכותרת היתה הדבר היחיד המשותף להם.
אי אפשר לתכנן מקוריות
"תראי, ישנם אמנים ייחודיים, מקוריים לגמרי. פיקאסו הוא דוגמא טובה. אבל מקוריות היא משהו שקורה לך, לא משהו שאתה יכול לחשוב או לתכנן אותו. מה שאתה יכול לעשות זה לנסות ליצור משהו שונה ממה שנעשה לפני כן. אמנים תמיד נבנים על אלה שקדמו להם. אחד הדברים שאני אומר לסטודנטים שלי בכתיבה יוצרת זה שזה בסדר להתחיל את הדרך בלחקות את הסופרים האהובים עליך. אם יש לך קול משלך, הוא עדיין יצוץ".
בלבין אוהב להתראיין. אחר כך הוא מעלה את התשובות לשאלות שנשאל לאתר שלו. הוא אומר שהרבה יותר קל לו לכתוב תשובות לשאלות מוגדרות מאשר לכתוב ספרות. אפשר להבין את זה. הוא נולד ב-1958 בעיר שפילד שבמחוז יורקשייר בבריטניה. מאז שסיים תואר בספרות אנגלית והיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת נוטינגהם, נשאר לחיות בנוטינגהם.
עוד לפני שהחל להתפרנס מכתיבה עבד בעבודות מזדמנות – כמטאטא רחובות, פקח בשמורות הטבע ומורה לספרות. הוא לימד באוניברסיטה אנגלית ותקשורת, והיום הוא מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת טרנט בנוטינגהם.
במשך שנים כתב ספרים לבני נוער וזכה להצלחה. הוא התחיל עם סדרת ספרי המתח לנוער "Point Crime", ואחר כך עם ספרי הסדרה המצליחה "The Beat". הכתיבה שלו לנוער עוסקת בבעיות המאפיינות את חייהם – גזענות, אונס, רצח, הומוסקסואליות ומיניות של מתבגרים, סמים, מוזיקה, כנופיות.
הספר שפרץ את דרכו להצלחה היה "Shoot The Teacher" מ-1993. אחד הספרים היותר מפורסמים שלו נקרא "Love Lessons" מ-1998, על מערכת יחסים רומנטית שנרקמת בין מורה צעיר לתלמידה בת 15. כמו כן, ביחד עם המאייר ג'ון קלרק, יצר בלבין סדרת ספרי קומיקס בנושאים חברתיים שראתה אור בהוצאה לאור של יוניצ"ף. ב-2004 אירגן בלבין פסטיבל ראשון מסוגו של סופרים לבני נוער באנגליה.
אתה כותב הרבה שנים לבני נוער. פירסמת סיפורים קצרים למבוגרים, ו"החקיין" הוא הראשון מבין ארבעה ספרים שכתבת למבוגרים. מה ההבדל העקרוני בין כתיבה לנוער וכתיבה למבוגרים?
"חשבתי על זה הרבה. כתיבת ספרי נוער באה לי יותר בקלות, מה שלא אומר שהיא פחות טובה. בדרך כלל הדברים שאנחנו עושים הכי בקלות הם הדברים שאנחנו עושים הכי טוב, אבל אנחנו נוטים להמעיט בערכם. בכל מקרה, אני מוצא את הכתיבה למבוגרים יותר מספקת. נדמה שאני משתמש במוח שלי יותר.
לנעורים אין פרספקטיבה
"לפעמים קשה להבחין בין ספרות למבוגרים וספרי נוער. הגיבור של 'החקיין' בסך הכל בן 20 כשנגמר הסיפור, אבל נראה שהוא מספר את הסיפור מנקודת מבט בוגרת. בספרי הנעורים שלי אין פרספקטיבה מעבר לכאן ולעכשיו של הנעורים. זה אולי ההבדל המרכזי".
הממסד הספרותי נוטה להמעיט בערכם של ספרי ילדים ונוער, ולהתייחס יותר לספרי מבוגרים
"בבריטניה פחות ממחצית בני הנוער קוראים ספרי נוער, ואלה שכן קוראים בעיקר ספרים מהשנה וחצי האחרונות. כך שלא מפתיע שרובם נוטים להתעלם או לשכוח בבגרותם את ספרי הנוער שקראו. וחוץ מזה, הסנוביזם האנגלי מעודד ילדים לקרוא ספרים 'קשים', קלאסיקות למבוגרים. לכן גם ספרי הנוער שזוכים לתשבוחות בעיתונות המודפסת, הם בעיקר אלה שמעט מאוד בני נוער מסוגלים לקרוא.
"כשאני הייתי נער כמעט לא היו ספרי נוער. אני בעצם כותב את הספרים שרציתי לקרוא בתור נער. אבל ממילא בגיל הזה הייתי עסוק בעיקר במוסיקה, לא בספרים – דבר בריא, בסך הכל. האובססיה שלי לספרים התחילה רק באוניברסיטה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי כדי להעלות את הפרופיל של ספרי נוער בעיני הממסד הספרותי".
לפנייה לכתב/ת 
