גם כשהייתי בתוך זוגיות הרגשתי בעצם לבד
יש מיליוני זיווגים לאורך כל הדורות שנוצרו משידוכים. לי זה נמאס! לא רוצה יותר דייטים עם זרים, עם אנשים שלא מכירים אותי, לא רוצה יותר להיות במקום שלא נוח לי להיות בו, לא רוצה יותר להמציא את עצמי מחדש כל דייט שממילא אני לא רוצה
ראיתי מאות זוגות, הרוב לא מסתדרים ביניהם. לרוב לא טוב ביחד. למה ההתעקשות להיות יחד?
בכל פעם אני מזכירה לעצמי מחדש שרק אלה שלא טוב להם הם הבולטים, ואלה שטוב להם שקטים, לכן לא שומעים כמה טוב להם. אבל זה כבר לא משכנע אותי.
"פה ושם מופיע גבר כמו בתחנת רכבת נידחת...." השיר של ריטה מתנגן לי בראש לא פעם ולא פעמיים. כבר לא בת 16, ובטח לא יפה כמו פעם... לפעמים הוא מפציע כמו זיקוק יפה וזוהר, ואז, כמו כל זיקוק - הוא נכבה די מהר. מי צריך את זה בכלל? סתם עושה עוד צלקת בלב.
אני שומעת את המחשבות של אנשים שנפגשים איתי בראשונה: "את מי נכיר לה? מסכנה, לבד..." אני מזהה את המבט, חצי איתי חצי עם הבן של השכנה שגם הוא רווק, אבל בעצם הוא רק בן 26 והיא בת 31, אז זה לא יילך...
ואז הם שומעים אותי אומרת: "אני לא משתדכת יותר".
"מה? למה? גם לי הכירו את בעלי/אשתי, אז מה? זו בושה?" אומרים לי.
לא, זו לא בושה, ויש מיליוני זיווגים לאורך כל הדורות שנוצרו משידוכים. לי זה נמאס! לא רוצה יותר דייטים עם זרים, עם אנשים שלא מכירים אותי, לא רוצה יותר להיות במקום שלא נוח לי להיות בו, לא רוצה יותר להמציא את עצמי מחדש כל דייט שממילא אני לא רוצה.
"אז איך תכירי?" שואלים אותי.
לא יודעת וזה גם לא כזה מעניין אותי, האמת. השם יביא לי אותו עד הדלת.
"את צריכה לעשות השתדלות אם את רוצה להתחתן", אומרים לי.
מי אמר שאני רוצה להתחתן? זה נהיה כל כך טריוויאלי שאשה בת 30+ תרצה זוגיות, שאין אפשרות אחרת. אסור להיות לבד, "לא טוב היות האדם לבדו".
רואים? צריכה, אבל מסתדרת גם בלי
האמת? דווקא די טוב לי. לא נעים לומר, אבל פשוט נהנית מהחופש לעשות ככל העולה על רוחי בכל עת. נכון, לעיתים חסר לי גבר, אבל ממש במקרים ספציפיים, כמו שינה (גם לא תמיד), אירועים (כבר לא הולכת מזמן), סקס (מסתפקת בעצמי), מישהו שמבין במכוניות, שרברבות, גבס, הובלה (יש לי את אחי הגדול). רואים? צריכה, אבל מסתדרת גם בלי.
אני בטוחה שהזיווג המיועד לי חושב בדיוק כמוני, אנחנו הרי אותה נשמה, לא? אז בטוח שהוא רוצה לפעמים אבל לא מספיק כדי להתאמץ לחפש - בדיוק כמוני. ואולי זו הסיבה שאנחנו לא נפגשים.
כואב לי לאכזב את כל הסובבים אותי. כואב לי שהם רוצים "בטובתי" ומתעקשים שזו טובתי להיות בזוג. הם לא מפסיקים לנסות, מה שלא אומר לא יעזור. עדיין יבואו בדרך עקיפה כמו לשאול אותי: "מה דעתך לגור שוב בירושלים?"
הניצוץ נדלק למשמע המילה האהובה עליי ביותר, ירושלים אהובתי הנצחית, שאני כמהה לחזור לגור בה וכרגע לא יכולה, מסיבות שונות. ואני שואלת: מה המחיר של זה? "יש לי מישהו להכיר לך מירושלים, וככה תחזרי למקום האהוב עלייך ביותר עלי אדמות". כי זה בטוח שאנחנו ישר נתאהב ואעבור לשם בתוך חודש...
שהפנטזיה שלי על ירושלים לא תיגמר
אז זהו, שלא. לא מאמינה יותר. תודה רבה. תתייאשו כבר בבקשה. ואל תחשבו לרגע שאני מיואשת, כי אני לא. כרגע טוב לי לבד, אם יבוא בחור ויהיה מספיק רציני כדי להישאר אשמח, אבל לא אסע עד ירושלים כדי לפגוש עוד בחור שמפחד ממחוייבות וישלה אותי איזה חודש ואז זה ייגמר ואני אתקע עם צרבת פנימית שורפת, שלא מספיק שהוא לא רוצה מחוייבות אלא גם ניפץ לי את אשליית ירושלים שלי. לא רוצה שירושלים תיפגע. שהפנטזיה שלי על ירושלים לא תיגמר באסוציאציה של בחור שהחמיץ לי את הלב.
בת דודה שלי התחתנה בגיל 42 בפעם הראשונה בחייה. היא תמיד רצתה זוגיות. שאיפת חייה היתה להתחתן. שמחתי בשבילה כשזה קרה. זה הרגיש לי "מאוחר מדי", אבל היא לא הרגישה את זה, רק סבלה בשקט את הלבד שלה וחיכתה בסבלנות.
רגילה ללבד שלי. לא יודעת משהו אחר
כשהייתי בגיל 27 התחיל בי הרצון לזוגיות. יכול מאוד להיות שהרצון הזה הוטבע בי מהלחץ החברתי שסבב אותי. בגיל 30 נמאס לי מהרצון הטפשי הזה, ושוב העפתי אותו מחיי. אף פעם לא חלמתי על שמלת כלה, על בית בכפר עם בעלי והילדים. תמיד הייתי לבד. גם במחשבות. רגילה ללבד שלי. לא יודעת משהו אחר. גם כשהייתי בתוך זוגיות הייתי לבד. לא נשענתי מעולם על אף אדם בעולם. תמיד לבד. הכל לבד.
אני לא אומרת את זה בכאב, בלי רחמים בבקשה. אלה הם חיי, ואני לא יודעת משהו אחר. בני הזוג שהיו לי אהבו מאוד את העצמאות שלי, ובעיקר שלא דרשתי מהם לבוא לקחת אותי, לבוא איתי לקניות ועוד מטלות מרגיזות שנשים מרגישות צורך לשתף בהן את בני הזוג ולא מבינות שזה בעיקר מעיק עליהם.
הסובבים יעידו עליי שאני האדם הכי לא אגואיסטי שהם מכירים. כל כולי עזרה לזולת בהתנדבות ובשמחה תמיד. ככה שבאמת אני לא מבינה איך קרה שדילגו עליי שם בחלוקת רצון לזוגיות, לפני שהגעתי לכאן. אין בי התחבטויות וקונפליקטים פנימיים קשים לגבי רוצה או לא רוצה זוגיות, וגם עם זה אני מרגישה רע. למה זה לא מפריע לי שאני לא חושבת על חתן כל שנייה? יכול להיות שבאמת טוב לי לבד?
שאלתי את בת דודתי המלומדת והיא אמרה שזה טוב מאוד שאני מרגישה כך, כי כשאהיה בזוגיות זה יהיה בונוס לחיים הטובים שיש לי עכשיו.
אז בינתיים, עד שזה יקרה, ברשותכם, אמשיך לחיות עם חיוך גדול על הפנים, בלי להרגיש מרמור או תחושה מצערת אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
