מי ישמור על הסביבה - המדינה או ראש העיר?

האם ידעתם שכדי לרכוב על אופניים בגדרה חייבים התושבים להחזיק רישיון לאופניים ולקבוע עליהם לוחית עם מספר זיהוי? וודאי תופתעו לגלות שברעננה אסור לפצח גרעינים ובוטנים במקום ציבורי, ושברמלה אסרו על התושבים לגדל חלזונות.

בערים אחרות הולכים על בטוח: בחדרה, למשל, חייבים התושבים להחזיק יונים רק בשובך ובאור יהודה כנראה מאוד אוהבים עצים, אחרת קשה להבין מדוע אסרו על התושבים לשחק בכדור ברחוב "אלא במקומות שאין צמחים עלולים להיפגע מכדור המשחק".

נשמע דמיוני? תחשבו שוב. אלה רק דוגמאות מההוראות הפליליות הקיימות היום בחוקי העזר של הרשויות המקומיות בישראל.

פקח א' מול פקח ב'

בשנים האחרונות גברה מאוד בישראל המודעות לאיכות הסביבה. ישראל הפכה להיות מובילה בתחום הטכנולוגיות הסביבתיות, בעיקר בזכות ייצוא בשווי של למעלה ממיליארד דולר בשנה בתחומי המים, המלחמה במדבור והאנרגיות החלופיות. אבל בכל הקשור לתפקודן של חלק מהרשויות המקומיות בתחום איכות הסביבה נותרה מדינת ישראל תקועה אי שם בסוף שנות ה-50: ללא אגם החולה ועם חוקי עזר מאותה התקופה.

הסיבות לכך רבות ומגוונות. המרכזית שבהן היא, ללא ספק, המשבר הכספי החמור בו נמצאות חלק מהרשויות המקומיות בישראל. בסוף שנת 2003, למשל, הגיע החוב הכולל שלהן לשיא של 24 מיליארד שקל.

נדמה שהרשויות הללו כשלו בתחום שהכי קרוב לליבו של האזרח: השמירה על איכות הסביבה. בסקר שערך המשרד להגנת הסביבה לפני מספר שנים רק רבע מהם השיבו כי הם מאוד מרוצים מרמת איכות הסביבה ביישובם.

הדבר קשור גם לסוגיות של אכיפה וניהול: בשנת 2007 התריע מבקר המדינה על ההיענות הנמוכה של הרשויות המקומיות לאכיפת חוקים סביבתיים. הוא קבע שהיחידות הסביבתיות פועלות ברשויות המקומיות ללא גורם מרכז, ללא הכוונה אחידה וללא חובת תיאום בינן לבין עצמן. כתוצאה מכך, מוזנח הטיפול בתחומים סביבתיים מסוימים, אין תיאום, פיקוח או אכיפה ובקרה.

למרות הרשויות המקומיות נמצאות במצב זה כבר שנים, רק לפני חצי שנה נכנס לתוקף חוק שמעניק להן אחריות אכיפה של עוד 16 חוקים סביבתיים - החל בזיהום אוויר ועד פיקוח על יערות. אך ספק אם הדבר אכן ישנה את המצב העגום של איכות הסביבה בישראל.

מטבע הדברים, תחומי איכות הסביבה אינם נחלתו הבלעדית של המשרד להגנת הסביבה. בתחום המים, לדוגמא, מעורבים כבר היום שישה גופים ממשלתיים שונים. בתחום הפיקוח על העיסוק בחומרים מסוכנים קיימים אף יותר. האומנם יש תועלת ממשית בהוספה של גורם מפקח נוסף - מקומי?

המון חוקים; מדינה קטנה

נדמה שבעידן המודרני אין הצדקה לריבוי הסמכויות הקיים אצלנו בתחום איכות הסביבה. ממילא, שטחה הגיאוגרפי של מדינת ישראל אינו מצדיק החלת דרישות סביבתיות שונות על ידי רשויות מקומיות סמוכות, ולמעשה אין בכך כל תועלת; תושב החשוף לזיהום אוויר ממשאיות הנעות בכבישי הרשות המקומית הסמוכה, לא יפיק כל תועלת מהחמרת תקני איכות האוויר ביישוב בו הוא מתגורר. דווקא הקרבה בין יישובים, בייחוד באזור גוש דן, מחייבת האחדה של דרישות פיקוח ובקרה על פני פיצול של סמכויות.

במדינות מערביות בהן הייתה הצדקה להעניק לראשי ערים גדולות סמכויות פיקוח והסדרה בתחומים כגון תכנון עירוני או סגירת מרכזי ערים, הוענקו להם גם הכלים הנדרשים לשם כך. בישראל, רוב הרשויות המקומיות חסרות תקציב, מומחיות או כוח אדם מתאים על מנת לפקח בצורה נכונה ויעילה על כל ההיבטים הקשורים באיכות הסביבה ונראה שמצב זה לא ישתנה בשנים הקרובות.

מנקודת ראותו של האזרח, העדר גורם מרכזי אחד המסוגל לקבוע סטנדרטים אחידים, מקצועיים ושוויוניים לשמירה על איכות הסביבה תביא בסופו של דבר לפגיעה באיכות חייו.

מנקודת מבט לאומית, העברת סמכויות פיקוח לידי הרשויות המקומיות רק תעצים את תופעת ה- NIMBY ("Not In My Back Yard - לא בחצר האחורית שלי"). הרעה החולה הזו, במונחי מדיניות סביבתית, תמנע מהשלטון המרכזי את היכולת להעדיף שיקולים לאומיים רחבים על פני אינטרסים מקומיים צרים. באופן כזה, המחאות כנגד תוואי הולכת מערכת הגז הטבעי, הקמתם של אתרי הטמנת פסולת או אפילו הצבת אנטנות סלולאריות, ככל שהיו לגיטימיות, יהיו בעתיד צל חיוור ביחס למה שתעולל כאן רשות מקומית קטנה אך עיקשת.