חסה זה רצח

המציאות היא עסק די מייגע, ולפחות שלוש פעמים ביום – כשאני אוכל, למשל – אני מעדיף שלא לשמוע ממנה מילה. אבל יש מי שמתעקשים לדחוף לי אותה לצלחת. נניח ג'ונתן ספרן-פויר, שאחרי שגמר לקצור פרסים על ספרו "הכול מואר – אבל הרוב ניתן לדילוג, באמת, אל תרגישו רע, גם אני לא קראתי עד הסוף", ואחרי עוד כמה יצירות שעשו שימוש בלא מעט מסוגי הפונטים הקיימים, הוציא את "לאכול בעלי חיים". בספר הזה פויר הולך צעד גדול קדימה: במקום לנסות לגמול את קוראיו מנדודי שינה, פויר מבקש לגמול את הקורא לצמיתות מאכילת בשר.

ההצלחה, אומרים לי, פנומנלית; טרם נמצא מי שסיים את הספר ולא הפך צמחוני – וקוראים לא מעטים המבינים, סביב עמוד 30, כי פויר מוביל אותם למשחטה התודעתית שמצידה השני ייצאו כשבפיהם נבט חיטה, פשוט שומטים את הספר מידיהם בבהלה ומחליפים אותו בפטיש שניצלים. עורכת ב'7 לילות', אגב, קראה עד עמוד 70 ונגרם לה נזק לא פשוט: היא חדלה לאכול דגים ופירות ים, והרופאים אומרים שזה עלול לקחת עוד הרבה זמן, אם בכלל, עד שנראה שיפור.

אני מאמין כי "לאכול בעלי חיים" הוא המניפסט המשכנע ביותר שנכתב אי-פעם לגבי מעבר לצמחונות, ולמעשה, אחרי עילעול חפוז בו אני מבין כי מדובר במסמך מזעזע ומוצדק לחלוטין; זו הסיבה שאני לא יכול להרשות לעצמי לקרוא אותו. זו, וגם העובדה שאני כבר יודע את מה שפויר מנסה לספר לי: שהמצב קקה. החיות במשקים התעשייתיים אומללות, מוחזקות בתת-תנאים, מואבסות באחיותיהן ובצואתן, נשחטות באופן שממש הורס להן את היום וכל אדם רבע-מוסרי לא יכול לדעת את כל העובדות האלה ולהמשיך להגיד לא ידעתי, תעבירי לי את רוטב הצ'ימיצ'ורי.

אין לי בעיה עם בחירתו של פויר להפוך למסיונר בשירות הצמחונות – הצדק איתו, מן הסתם; אבל יש לי קושי עם גל היצירות התיעודיות שממש מתעקשות ליידע אותי בפרטים מהמציאות, מכל הדברים. את הספר "אומת המזון המהיר" קראתי עד מחציתו – אז הבנתי שיום אחד יהיו לי ילדים ואני אצטרך לחזור למקדונלד'ס – ואת הסרט "מזון בע"מ" ראיתי עד הרבע, אז פילחה את הכרתי ההבנה כי מזון הוא אחד הדברים היותר מזיקים לבריאות האדם.

הטריילר ל"לאכול בעלי חיים"

אני יודע; כל האנשים טובי הכוונות האלה בסך הכל רוצים להביא לתודעתי משהו שכבר הובא ונקבר עמוק בירכתיה, ומסיבות טובות. ואני שואל: אלוהים, לאן העולם הזה הולך, כשכבר אין ליוצרים כבוד בסיסי למנגנוני ההדחקה וההכחשה שלנו? ומה הלאה? תעשו סרטים שיספרו לנו שכולנו הולכים למות? תכתבו ספרים שיטענו כי בשעה שנדמה להם שאיש אינו רואה, כל בני האדם מחטטים באף? בפראפרזה על ג'ק ניקולסון ב"בחורים טובים": אתם רוצים את האמת? אתם לא מסוגלים להתמודד עם האמת! ולמעשה, אתם קצת רעבים ותשמחו לצלעות במרינדה. אני מבין אתכם. פויר לא. והוא גם מבקש שתעבירו את הברוקולי.