להתפלל מבוקר עד ערב

יש ספרים עם תפוצה רחבה יותר משלו, אך אין ספרים שנקראים בתדירות גבוהה כמוהו: שלוש פעמים ביום, ואפשר גם יותר. הסידור הוא ללא ספק הספר שחוזרים אליו הכי הרבה פעמים - הוא פותח את יומו של האדם המתפלל בשחרית, נפגש עמו במנחה וערבית, ומסיים אותו בקריאת שמע לפני שהוא נרדם.

"הסידור הוא כמו יומן חיים של עם ישראל", אומרת הרבה ד"ר דליה מרקס, המתמחה במקרא ובפילוסופיה יהודית. "יותר מכל ספר אחר, הוא עיצב את החיים של האדם היהודי". בספר חדש שמוציאה מרקס, הנקרא "בעת אישן ואעירה", היא מבקשת לעשות כבוד לסידור - ובעיקר לתפילות ה"פשוטות". היא מתעכבת על התפילות היומיומיות, אלו שמקדמות את האדם עם השכימו, ואלו שנאמרות בסוף היום.

בספר היא מתארת בפרוטרוט את תולדות הטקסטים האלו - מימי חז"ל ועד לסידורים המודרניים של ימינו, ומצביעה על תפקידיהם ועל תפישות העולם הזוכות לביטוי בתוכם. מרקס מנתחת וחוקרת את המשמעויות של התפילות, כמו גם את הטקסים המלווים אותן.

לילה טוב

"כאישה מתפללת הייתה ברורה לי חשיבותו של הטקסט שבסידור", אומרת מרקס, "תמיד מדברים על התנ"ך כספר הספרים, אבל הספר שאיתו כל היהודים באו במגע יומיומי, כולל היהודים הפשוטים, היה הסידור. זה הספר הבסיסי. כשאני פותחת סידור אני חווה את זה כמשהו מרגש. נמצא שם כל מה שעבר על העם שלנו החל מבריאת האדם, דרך יציאת מצרים ועד חורבן בית המקדש. יש שם ייסורים, תקוות, אסונות, אבל וציפייה. זה מה שאמרו יהודים שוב ושוב, אלו המשקפיים דרכם הסתכלו על העולם.

"תפילות מנסות לעורר את האדם למודעוּת. מודעות לשינויים בטבע, בעצמו, להיות רגישים לשינויים בלוח השנה, לימים טובים וימים קשים, ורגישות להיסטוריה שלנו".

מרקס בספרה נמנעה מלהתייחס לתפילות ה"מפוארות" של החגים, והיא מסבירה כי בחרה בכוונה בתפילות שמושכות פחות תשומת לב: "אהבתי את המקום השולי, את העובדה שהן צדדיות, ולכן הן מאפשרות למתפללים מידה של חופשיות שאין בתפילות אחרות, כמו שמונה-עשרה. מי שאומר קריאת שמע על המיטה יכול להוסיף לו וידוי או פיוט. זה טקסט שספח אליו יותר חומרים מתפילות אחרות כי הוא ביתי ונעשה ברשות הפרט ולא בפיקוח, זה מגלה את הטבע החבוי של האדם, ועל אילו מצוקות התפילה באה לענות".

ככלל, מצוקות, לפי מרקס, הם בני הלוויה של התפילה: "מי שיצר את התפילות בא לעורר את החרדות, ואחר כך הוא לנסות ולהרגיע אותן, לתת להן מענה. תפילות הלילה באות להעביר את האדם מעולם של פעילות לעולם סהרורי ובלתי נשלט. הרבה פעמים רואים אצל חז"ל חרדה מפני הלילה. במסכת ברכות נאמר שבשינה יש משהו מתוך המוות. גם היום ילדים פוחדים לפני השינה כי אנחנו מוותרים על שליטה. אין מי שיגן עליך מחלומות רעים. ברכת 'המפיל שינה' שמופיעה בתלמוד מציינת בפירוש את הבקשה 'תשכיבני לשלום... ואל יבהלוני רעיוני והרהורים רעים'. זה מבטא את החשש ממה שעלול להתרחש בלילה. בהתחלה התפילה מזהירה אותך שייתכן שיקרה בלילה משהו רע, ובסוף היא מנסה להרגיע".

בוקר טוב

ואם תפילות הלילה משלבות פחד עם חיבוק ונשיקת לילה טוב, תפילות הבוקר הם השעון מעורר: "התפילה בבוקר קוראת את האדם לסדר", אומרת מרקס, "כל פעולה של האדם מלווה ביראת שמים. בתלמוד נאמר שאם אדם פוקח עיניים אז הוא אומר 'פוקח עיוורים', כשהוא מתלבש הוא מברך 'מלביש ערומים'. כל פעולה שלו מלווה במודעות לחסד האלוקי.

"ברכות השחר בונות את האדם מחדש. יש בברכות האלה מוטיב של בריאת העולם. בכל בוקר אנחנו נבראים מחדש והפעם לנו יש חלק אקטיבי בבריאה. המשך הברכות עוסק בהגדרה של האדם הרצוי - 'שלא עשני גוי', 'שלא עשני אשה' ו'שלא עשני עבד'. התפילה מנסה לברוא את האדם האידיאלי שהוא גבר יהודי משכיל. אני יכולה להבין את ההתקוממות נגד הברכות האלה. כיום בתנועות דתיות-ליברליות אף אחד לא אומר 'שלא עשני אישה', אלא 'שעשני בצלמו'.

הוויכוח על הברכות האלה מתקיים גם בתוך האורתודוכסיה. יש הרבה קולות בתוך הציונות הדתית שמדברים נגד הברכה 'שלא עשני אישה'. גם הברכה שאומרת האישה 'שעשני כרצונו' לא ברור איך בדיוק אמורים להבין אותה. היו נוסחים באשכנז אפילו יותר גרועים שבהם האישה היתה אומרת 'שלא עשני בהמה', איפה בדיוק זה שם את האישה ברצף של הטבע? אני חושבת שצריך לשנות בתפילה כמה שפחות, אבל יש מקומות שחייבים לשנות וזה אחד מהם.

"בכלל, ברכות השחר בתלמוד זה חצי עמוד, אבל בסידור 'רינת ישראל' זה הגיע לכמעט עשרים עמודים. איך אדם יכול להתפלל בכוונה את הטקסט הארוך הזה? אני חושבת שעדיף מעט ובתחנונים מאשר לעבור על התפילה כמו בכביש מהיר. אני הייתי מציעה לוותר על חלק מהטקסטים שאינם שייכים לעיקר התפילה, להתמקד בלבהּ - ולהתפלל בכוונה מלאה".