כדורגל במקום כדור רובה: מחנה קיץ של דו-קיום
בגמר המונדיאל צפו יחד 40 ילדים מג'נין לצד 40 ילדים ישראלים, יהודים וערבים, בוגרי קייטנת כדורגל בת שבוע של מרכז ג'נין-ברקאי. בהתחלה עוד היו חשדות, אבל אט-אט הפשיר הקרח ונוצרו חברויות. שוב הוכח ש"כדורגל הוא כלי לעשיית שלום"
80 שגרירים חדשים של רצון טוב. זו כנראה התוצאה המבורכת של מחנה הקיץ שהסתיים השבוע, במקביל לגביע העולם בכדורגל, בו השתתפו כ-40 ילדים מג'נין לצד 40 ילדים ממרכז ברקאי, בהם יהודים וערבים ישראלים. כמו במונדיאל בו השתתפו מדינות מכל העולם, גם כאן הוכח שוב, שלספורט יש יכולת לכנס יחד גם שותפים לא מובנים מאליהם.
על ההבדלים בין כדור (רובה) לכדור (רגל) - ועל העובדה שכולנו חיים על אותו כדור גדול - לומדים הילדים הללו באופן שוטף במסגרת תוכנית "ברקאי-ג'נין" של עמותת מכבים, לאורך כל השנה. מדי כחודשיים הם נפגשים לחלוק את החברות והידע שרכשו, ולחזק את הקשרים על-ידי משחקים משותפים, סדנאות ואירוח אצל משפחות. בשבוע האחרון של המונדיאל, הקשרים התהדקו עוד יותר, בקייטנת כדורגל משותפת ומרוכזת.
לפני כשנה נוצר קשר ראשון מסוגו בין "מרכז ג'נין לשפות" בניהולו של הייתאם עייאש ועמותת מכבים. מאז ועד היום התקיימו כבר כעשרה מפגשים בין ילדי ג'נין לילדי ברקאי, בהם שיחקו הילדים כדורגל, עברו פעילויות משותפות, הכירו ואף יצאו לרחוץ יחד בחוף הים בקיסריה. לילדי ג'נין הייתה זו הפעם הראשונה בים.
החיילת בעזה - וילד מג'נין ישן במיטתה
הפעם, הייתה זו להם הפעם הראשונה לישון בבתים של ילדים יהודים, למשך סוף-שבוע. "אחד המקרים המצחיקים שקרו", מספר עייש, "הוא שאחד הילדים ישן אצל חבר יהודי שאירח אותו בחדרה של אחותו, שנשארה שבת בבסיס. כשהיא טלפנה הביתה לומר שבת שלום, היה לה קצת מוזר לשמוע שבזמן שהיא בעזה - ילד מג'נין ישן לה במיטה".
חברים חדשים: פלסטיני, ערבי ישראלי ויהודי על המגרש (צילום: רועי גזית)
למרות קשיי השפה והפערים בתפיסת העולם, הילדים החלו אט-אט למצוא שפה משותפת. "כדורגל הוא שפה אוניברסלית" אומר איברהים אבו-מוך מבקה אל-גרבייה, שמשמש מדריך בתוכנית. "בהתחלה הם דיברו בסימנים, אחד מהם היה מבקיע גול והשני היה קורא בשמו ואומר 'כיפאק'.
ככה התחילו החברויות. במהלך הזמן הם התעניינו יותר ויותר זה בזה. הילדים הערבים הישראלים, היחידים שיודעים גם ערבית וגם עברית, שימשו כגשר מעל פערי השפה".
במהלך ימי הבילוי המשותף עלו לא פעם שאלות קשות. למשל, אחד הילדים היהודים חשש בהתחלה שלילד פלסטיני מג'נין יש חגורת נפץ מתחת לחולצתו. בהזדמנות אחרת, שאל אחד הילדים הפלסטינים "מי יכול להבטיח לו" שאחד הילדים היהודיים כאן לא יתגייס לצבא ויירה בו.
"ההתמודדות עם הפחדים, תוך כדי חיזוק הידע על האחר והחברות בין הצדדים, הם אלו שמספקים לילדים את היכולת להתמודד עם חוסר האמון של הסובבים אותם כשהם חוזרים הביתה", אומר טולדנו. "כל משתתף בתוכנית משמש שגריר של רצון טוב לדו-קיום ל-40 ילדים נוספים בקהילה בה הוא חי, ברגע שהוא חוזר הביתה", מוסיף עייש.
"הילדים עדיין גמישים מחשבתית"
הקשר בין הילדים נשמר, בין היתר בסלולריים, באימייל ובפייסבוק. "בעקבות ההצלחה, החלטנו להקים ולבסס תוכנית שתרוץ במהלך כל השנה ותביא עוד ועוד ילדים להיכרות הדדית ולהסרת מחסומים, סטריאוטיפים ודעות קדומות על השני", מספר אורי וינצר, ראש עמותת Soccer for Peace מניו יורק, התומכת בקייטנת ג'נין-ברקאי.
וינצר, ישראלי לשעבר שמשפחתו ירדה מהארץ כשהיה צעיר, היה מתוסכל מהמצב ולא ראה טעם בתהלוכות, הפגנות או חתימה על עצומות. "רציתי לעשות משהו מלא תקווה אופטימית במקום משהו שנראה לי כמו בזבוז של זמן", הוא מסביר. "בחרנו בילדים כי הם עדיין לא עברו תהליך מלא של הסתה, ויכולים עוד להיות גמישים מחשבתית. יש בכדורגל יותר משפה, או אלגוריה לשלום.
כדורגל, כפי שאתה רואה, הוא הכלי שדרכו הילדים האלו עושים שלום בפועל, שלום שגולש מהמגרש את החיים האישיים שלהם ושל הסובבים אותם".
באחד הימים במחנה צפו הילדים יחד בסרט על סיפורו של פעיל השלום איסמעיל חטיב, מנהל מרכז "קוניו" לשלום, ושמעו מפיו את סיפורו המיוחד. בנו של חטיב, אחמד בן ה-12, נהרג מאש צה"ל בעיירה קבטיה, סמוך לג'נין, כששיחק בחוץ עם רובה פלסטיק - וחיילי צה"ל חשדו כי מדובר במחבל. את איבריו שך בנו בחרו איסמעיל ואשתו לתרום לשישה ילדים חולים יהודים. "כאדם ששכל את בנו, אני יודע ששלום היא הדרך היחידה להגן על הילדים של כולנו", מסכם חטיב. "אנחנו צריכים ללכת יד ביד, יהודים, מוסלמים, בדואים ונוצרים כדי לעשות משהו בשביל החיים, בשביל הילדים, ולהתרחק מהמלחמה וההרס".
לפנייה לכתב/ת 
