ארוחה עם השטן

פאול לומן ואשתו נפגשים לארוחת ערב במסעדת יוקרה עם אחיו סרג' שרץ לראשות ממשלת הולנד ועם אשתו בבט. לפגישה יש מטרה: לדבר על בניהם המתבגרים ששרפו למוות הומלסית בתא כספומט. הפנים שלהם היו מוסווים, אבל כל המדינה מטולטלת מזה.

הרמן קוך (צילום: שרית סרדס טורטינו)

הספר "ארוחת הערב" מחולק לשערים לפי מנות הארוחה. ואולם, החשוב ביותר, כמובן, לא קורה בארוחה עצמה, וזו אולי נקודת התורפה של הספר; חלקי הפאזל מוצגים בצורה מעט חמקמקה, מזוגזגת, לא ליניארית. זה אמנם, מצד אחד, מוסיף משהו לכוח ולקסם ולפאול, הדמות הראשית ולראיית המציאות שלה, אבל, מצד אחר, זה מפזר איזו שכבה אניגמטית לאופן שבו חלקי הפאזל מתחברים, אם כי בשלב מסוים כל נקודות הזמן מסתנכרנות להווה.

אפשר להבין את הספר הזה בכל מיני דרכים, אבל נראה אולי שיש לראותו קודם כל כספר על הורות: עד לאיזה מקומות שפלים אנו מוכנים להגיע כדי להגן על ילדינו, והאם בכלל הם ראויים להגנה אוטומטית, גם כשהם הופכים לישויות סוציופתיות שמקומן מאחורי סורג ובריח.

הייתכן ש"ההורות הטובה מדי" הזו, המודרנית, המערבית, יכולה להיות פצע דלקתי שותת בתרבות שדרכו מגיחים כל מיני חיידקים טורפים שנושאים את הגנים שלנו? אין ספק שאם בוחנים את הספר בצורה זו, השאלות הללו מבליחות ללא הרף, ויש בכוחן לגרום לנו להתגעגע לדורות קודמים של הורות קשוחה, צייקנית, ייקית, הורות של פליקים בטוסיק, ושל גבולות ברורים, הורות שדפקה אותנו בדרכים אחרות אמנם, אבל אולי היא עדיפה.

הקדים מכה לתרופה

אלא שכאמור זו רק דרך אחת לראות את הספר. דרך נוספת מתמקדת בדמותו של פאול שאובחן כחולה נפש בשלב מסוים של חייו, אבל ממשיך להיות חלק אינטגרלי בחברה. אין אנו יודעים את הדיאגנוזה במדויק, אבל אנו יודעים שהוא זקוק לתרופות (והוא לא ממש לוקח אותן), אנו יודעים שהוא סובל מסוג מתקדם של סוציופטיה והתקפי זעם, ושהוא מכה ללא רחם באחיו ובמנהל בית הספר של בנו. ההתקפים נראים שרירותיים, אם כי משהו לא ממשי בהכרח מצית אותם.

פאול הוא פצע דלקתי שותת נוסף של חברה שלא מסוגלת להתמודד עם חוליים נפשיים מסוימים, מתוחכמים, והמחלה עברה בתורשה לבנו, מישל, שראה איך אביו מפרק פרצופים של אנשים. מבחינתו, אין דבר טבעי יותר מלהצית הומלסית. פאול מצידו בכלל לא שופט אותו, לא מתרעם, לא מבקר.

אבל מה שבאמת מפריע לפאול זה שהוא לא פחות ולא יותר נכנס ללופ הזה מאוחר מדי. אִם האֵם ידעה לפניו, מה זה אומר על יחסיו עם בנו? יש לו, אמנם, אינסטינקט הורי, אבל גם פאול, וגם אשתו, וגם אחיו ואשתו אטומים לגמרי לכך שילדיהם רצחו הומלסית. היא הרי "הסריחה מאוד את עמדת הכספומט ואי אפשר היה לעבור ולהוציא כסף".

וזו דרך נוספת לראות את הספר - כסוג של ביקורת חברתית נוקבת על החברה המערבית הקהה, שמצד אחד מאמצת ילדים אפריקאיים כמו בראנג'לינה (לסרג' ובבט יש בן נוסף אפריקני מאומץ בשם פאסו), ומצד אחר לא מנידה עפעף לנוכח חיי אדם, גם לא למאומצים שבהם.

דווקא סרג' לקראת סוף הרומן הולך ומתקבע כדמות הכי מוסרית. הוא אמנם פוליטיקאי מצועצע, ודמגוג אפוף כריזמה שיקרית, אבל הוא היחיד שמוכן לקחת אחריות, אך שאר האנשים במשפחה מפוקפקת זו לא מאפשרים לו לעשות זאת.

כבר נכתבו אי אילו ספרים ונעשו אי אילו סרטים על דמויות מהסוג של פאול: דמויות סוציופטיות, ואטומות, ופסיכופטיות, דמויות שרוצחות, שאונסות ושמתעללות, החל מ"אמריקן פסיכו" של ברט איסטון אליס ועד אפילו "הזר" של אלבר קאמי. במשך הזמן הדמויות הנוראיות הללו קיבלו ממדים נוספים, שהפכו אותן לבלתי פלקטיות, שהפכו אותן לאנושיות במידה זו או אחרת (עשו את זה אפילו לנאצים).

בין קאמי לוולבק

אבל פאול הוא יוצא דופן. למעשה, מצד אחד הוא בהחלט מזכיר את מרסו של קאמי, כי משהו בו לא מתפצח ולא מתפענח, ולא מעורר אף לרגע אמפטיה או הזדהות. משהו בו משאיר חמיצות חידתית, איזו מועקה שלא מתפוגגת

וכמובן, ייאוש ופחד.

מצד אחר, הוא גם מזכיר את הדמויות הדקדנטיות שכבשו את הספרות האירופית לקראת סוף המאה ה-20, החל מהטינופות השובבות של הדור הכימי הבריטי (ארווין וולש וחבורת החקיינים שלו שהתאדתה כה מהר) ועד לניהליזם המוחלט והמבריק של מישל וולבק הצרפתי.

על ספרים כמו "ארוחת הערב" של הרמן קוך בדרך כלל אומרים "מטלטל", "מעורר מחשבה", "עוכר שלווה". אכן הספר מתאים לכל ההגדרות האלה, אבל יש תחושה שגם הן לא ממש יעשו עמו חסד, כי "ארוחת הערב" אולי יותר מכל הוא ספר מייאש ובעיקר מפחיד. הוא לא מהספרים שמותירים משקע נפשי עז, אלא יותר שורט שריטה עמוקה ורציונלית בהוויה שלנו, בציוויליזציה שלנו.

"ארוחת הערב" מאת הרמן קוך. מהולנדית: ענבל זילברשטיין, 262 עמ', הוצאת כתר