שתף קטע נבחר

כיפת ברזל או כיפה אדומה?

הרבה שמחה הביא הניסוי המוצלח במערכת "כיפת ברזל", אבל חשוב לדעת שבמצב הנוכחי, יספקו שתי הסוללות שיופעלו בתוך כשנה הגנה נקודתית ומוגבלת לתושבי הצפון והדרום. אם לא נאיץ את פיתוח כלל שכבות ההגנה - בהן "שרביט קסמים" - יהיו העימותים הבאים רק המשך רע לסרט שבו כבר היינו

במערכת הביטחון עדיין ניכרת האופוריה שיצר הניסוי המוצלח במערכת יירוט הרקטות "כיפת ברזל". איני רוצה להפוך למשבית שמחה, ולמרות זאת - חשוב שאנו, האזרחים, נדע כי דווקא בשל כל התקוות שאנו תולים בה, יכולותיה עדיין רחוקות מלממש אותן. ברמה הטכנולוגית, "כיפת ברזל" מתפקדת אף טוב יותר מכפי שחזו מתכנניה. אבל עד שלא יחליטו במערכת הביטחון, ובעיקר בצה"ל, על קצב ההצטיידות במערכת, כמו גם על היקף מלאי רקטות היירוט ועל מדיניות פרישת הסוללות בצפון הארץ ובדרומה - קשה יהיה להעריך איזו מידה של הגנה אקטיבית היא מסוגלת לייצר עבור העורף האזרחי באותם האזורים, מפני נשק תלול-מסלול קצר טווח.

 

בהקשר זה, חשוב מאוד להזכיר כי צה"ל עצמו לא רצה את המערכת. עוד לפני מלחמת לבנון השנייה וגם היום, העדיפו במטכ"ל לרכוש מערכות נשק וחימוש התקפיים שיאפשרו לצבא לסיים את המלחמה במהירות תוך השגת תוצאות מדיניות שיבטיחו הרתעה ושקט לאורך זמן. באופן כזה, היו אמורים האזרחים להסתפק בהגנה הפסיבית שמספקים להם חדרי הביטחון והמקלטים, שאליהם יצטרף סיוע לשעת חירום מפיקוד העורף והרשויות המקומיות והלאומיות.

 

למעשה, ניתן לקבוע כי רק הלחץ הציבורי שלאחר מלחמת לבנון השנייה ועמדתו התקיפה של שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, הם אלו שהביאו לאותו מהפך שבעקבותיו החלה ישראל לפתח את מערכת היירוט הרב-שכבתית. גם מחליפו של פרץ בתפקיד - שר הביטחון הנוכחי, אהוד ברק, ידוע כמצדד נלהב של "כיפת ברזל", ובסופו של דבר, יישר הצבא קו לאותן עמדות.

 

כל אלו הולידו את המצב הנוכחי, שבו - מתוך חמש ה"שכבות" המתוכננות - קיימות כיום רק שתיים וחצי מביניהן: סוללות ה"חץ" (1 ו-2) שאמורות ליירט טילים בליסטיים שמקורם במרחק מאות קילומטרים; מערכת ה"פטריוט" המשופרת, שאמורה לשמש גיבוי למערך ה"חץ" ולהגן, במידה מסוימת, גם מפני טילי שיוט - למרות שיכולותיה באותו הנושא עוד טרם הוכחו, וכעת - גם "כיפת ברזל" שביצועיה באו לידי ביטוי בניסוי המוצלח, אך מרכיביה טרם נפרשו בשטח המאוים.


מלחמת לבנון השנייה. הלחץ על פרץ עשה את שלו (ארכיון: חגי אהרון)

 

לבד מאותן המערכות, מצויה כעת בשלבי פיתוח מערכת בעלת תפקיד קריטי ומכריע - "שרביט קסמים". תפקידה יהיה ליירט רקטות "כבדות" לטווח בינוני וארוך שלהן יכולת הרס רבה, ומהוות כיום המקור לסכנה העיקרית לעורף הצבאי והאזרחי בכל שטח מדינת ישראל. מערכת זו, שרפא"ל אמונה על פיתוחה, קורמת עור וגידים בשיתוף עם חברת "ריית'און" האמריקנית - ולא תגיע לכדי בשלות לפני 2012. אליה מצטרף מערך "חץ 3" העתידי (מכונה גם "סופר חץ"), שפיתוחו כבר החל במערכת הביטחון ונועד ליירט כבר בחלל טילים בליסטיים שמקורם בסוריה ובאיראן. גם מערכת זו תהיה מוכנה ומבצעית רק בעוד כמה שנים.

 

בצה"ל מעדיפים לטפל ברקטות לבד

גם כיום רווחת בצבא ההעדפה להצטייד במערכות התקפיות, אוויריות ויבשתיות, שמלבד יכולתן להביא לקיצור כלל הלחימה, הן מסוגלות להעניק טיפול מהיר בטילים וברקטות ארוכי הטווח המצוידים בראש קרב כבד והרסני. מדובר בנשק שאיתורו והשמדתו נחשבים קלים יחסית באמצעות חימוש מדויק, בשל גודלו וההכנות שהפעלתו דורשת.

 

אבל באשר לרקטות ה"קלות", אלו בעלות הטווחים הקצרים (גראד 122 מ"מ, קסאם וגם מרגמות) שבעשור האחרון מהוות מטרד אמיתי לתושבי הדרום, החליטו מראש בצה"ל כי אין טעם לבזבז את המשאבים המוגבלים של חילות האוויר והמודיעין בניסיון 'לצוד' מהאוויר כל משגר וכל רקטה שהוסתרו בין שיחים או בין בתי היישובים שבדרום לבנון.

הטיפול הטוב ביותר בהם, על-פי ההשקפה בצבא, יהיה באמצעות הדוקטרינה הצה"לית הנוכחית של פעולה קרקעית נרחבת הכוללת השתלטות על מרחבי השיגור והרחקת האחראים לירי אל מעבר לטווח שממנו יש ביכולתם להוות סכנה למדינת ישראל.

 

אלא שכאן נותרה תלויה השאלה באשר לגורל היישובים והמתקנים החיוניים בצפון ישראל ובדרומה, בכל פרק הזמן שיחלוף עד שצה"ל יצא למתקפה כדי למגר את הירי. אותם האזורים, המצויים ברדיוס של 70 קילומטרים מגדרות גבולות לבנון ורצועת עזה, ייאלצו באותה התקופה לספוג מטחים של מאות גראדים, קטיושות וקסאמים - למשך שבוע ואולי אף יותר.

 

הסיבה לאותה מדיניות היא הטענה בצבא שלפיה הנזק שגורמים הקטיושות, הקסאמים ואפילו ה"פאג'רים" מועט יחסית. בין היתר, נובע הדבר מיכולות הדיוק הלקויות שלהם, נתון שבא היטב לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, אז נחתו כ-80 אחוזים מ-4,000 הרקטות שירה חיזבאללה בשטחים פתוחים. לכך מצטרפת העובדה שאותו נשק מסוגל לשאת ראש קרב קטן מאוד, שהיקף הנזק שבכוחו לגרום הוא בהתאם.

 

למרות כל זאת, אין ספק כי תמונת הדברים שונה בתכלית בקרב, אבל התושבים באשקלון, קריית שמונה וצפת - שבמהלך מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" נאלצו להסתגר ימים ארוכים במקלטים מאימת הרקטות. זו הסיבה שמנקודת הראות האזרחית, הצטיידות ופרישה מהירה של "כיפת ברזל" זוכות, ללא עוררין, לחשיבות עליונה. על רקע הדברים, ניתן עדיין להבין מדוע ממשיכים להתלבט בצה"ל האם יהיה נכון להשקיע נתח תקציבי ניכר באותה המערכת, שאינה מסייעת לצבא לסיים את הלחימה במהירות והיעדרה צפוי להיות מורגש בעיקרו במישור המוראלי.

 

רק טיפה בים

בהקשר זה וכדי להקים מערך אפקטיבי של "כיפת ברזל" שיעניק את אותה הגנה שלה מצפים תושבי הצפון והדרום, יהיה צורך להצטייד ולפרוש לפחות 15 סוללות - כשלמעשה, נחוצות כ-20 כאלה. הסיבה לכך היא העובדה שכל אחת מהסוללות יכולה לספק הגנה נאות רק לשטח מצומצם יחסית, בסדר גודל של עיר בינונית דוגמת אשקלון וצפת והיישובים הסמוכים להן, או אזור שבו מצויים מתקנים חיוניים, כמו בתי הזיקוק במפרץ חיפה או בסיסים צבאיים גדולים ומבודדים.

 

המחיר לכל אלה יהיה קשה מאוד למשלם המסים הישראלי, שכן עלותה של כל סוללת "כיפת ברזל", על המכ"מים ומלאי טילי יירוט שנלווים לה, נאמד בסכום של בין 60-80 מיליון שקלים. הסיוע המיוחד להצטיידות במערכת שהבטיח נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, עומד על 205 מיליון דולרים ויספיק לרכישתן של 8-9 סוללות. זו אולי עיקר הסיבה לפסימיות, שכן במצב הנוכחי - נראה כי שתי הסוללות שעל-פי ההבטחות בצה"ל יהיו מבצעיות בעוד כשנה, הן בסך הכל טיפה בים. הן אכן יוכלו לתת מענה בתרחיש של התלקחות מקומית בגזרות לבנון או עזה, אך לא כך יהיה במצב של מלחמה כוללת.


פגיעת גראד בגן ילדים. מראות שלא ישובו? (צילום: הרצל יוסף)

 

בשל כך, קיימת חשיבות מכרעת ללחץ הפוליטי שיופעל על מערכת הביטחון כדי שזו תאיץ למקסימום את קצב ההצטיידות והקמת גדודי "כיפת ברזל" בצה"ל - אחרת, עלולה המלחמה הבאה לתפוס אותנו שוב במצב שבו יוותר העורף האזרחי מחוסר הגנה אקטיבית מפני רקטות קלות.

 

חשוב לציין כי טענות המתנגדים בדבר "חוסר כלכליות" זועקת מהמערכת משוללות כל בסיס. מחיר טיל מיירט אחד של "כיפת ברזל" עומד אמנם על כ-50 אלף דולרים אל מול רקטות קסאם ו"גראד" בשווי שבין 100 ל-1,000 דולרים, אבל אותה מערכת תוכננה תוך הקפדה שלא לבזבז את משאביה וליירט את מאות הרקטות ופצצות המרגמה שימצאו את דרכם בשטחים פתוחים מבלי להוות סכנה. המקרים שבהם אכן ייעשה באותם הטילים שימוש יהיו רק כאשר יזהה מכ"ם בקרת האש סכנה לפגיעה באזור מיושב או כזה המכיל מתקנים חיוניים.

 

מדברים במספרים: המחיר מול הנזק

פרט לאותם הנתונים, צריכים חישובי העלות-תועלת לגלם בתוכם גם, כמובן, לא רק עלויות טכניות - אלא גם את המחיר בחיי אדם ובפציעות, ואת אומדן התקציב שיידרש לשיקום ההרס והפיצויים שתצטרך לשלם המדינה לאזרחים במקרה שאותם טילים לא ייורטו ויביאו לפגיעות בבתי מגורים או מוסדות חינוך. עלויות גבוהות לא פחות עלולים לגרום גם שיקום הנזקים לסביבה והפגיעה במרקם החיים, במקרה של פגיעת רקטה במתקן חיוני.

 

כל אותם תרחישים מבהירים מדוע ראוי כבר עתה להאיץ את פיתוח מערכת "שרביט קסמים", כדי שהעורף הישראלי, האזרחי והצבאי כאחד, יזכה כבר בזמן הקרוב ולא בחלוף שנים בהגנה אפקטיבית שתספק לו מערכת ליירוט רקטות כבדות וארוכות טווח. כאן הצורך הוא לא אזרחי בעיקרו כמו במקרה של "כיפת ברזל" אלא גם צבאי. צה"ל ומערכת הביטחון אינם ממהרים להוציאם מהכיס.

 

כמובן שלא ניתן להקל ראש בדילמות התקציביות והמבצעיות שבהן מתחבטים בצה"ל אל מול הדרישה הציבורית להקים מערך רב-שכבתי ליירוט טילים ורקטות. עם זאת, ניתן לדרוש כי למרות שהדבר אינו זוכה לעמוד בראש סולם העדיפויות של צה"ל, הוא יקודם באופן ראוי בתהליכי קבלת ההחלטות. על מערכת הביטחון והממשלה להכריע באשר לקצב הפיתוח וההצטיידות במערכות היירוט ולהוציא את המהלכים לפועל במהירות האפשרית - אחרת במלחמה הבאה, ובמקום להינות מיתרונותיהן של "כיפת ברזל" ודומותיה, יחפשו הקברניטים שוב סיפורי "כיפה אדומה" בניסיון לספק הסבר מניח את הדעת להפקרת העורף חשוף ופגיע.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כיפת ברזל. ממריא לשמיים, כמו המחיר
קסאם במערב הנגב. סוף פסוק או לא?
AP
מומלצים