שתף קטע נבחר
צילום: ירון ברנר

אל תשליכני לעת לידה: ביה"ד לעבודה לקח - ונתן

שופטת ביה"ד האזורי לעבודה דחתה ביד קלה תביעה של עובדת זרה לקבל מענק לידה ודמי אשפוז מהביטוח הלאומי. ביה"ד הארצי לעבודה פתח את שערי הרחמים והפך את ההחלטה, תוך שהוא מזכיר כי "ככל שיש ספק, יפורש החוק לטובת המבוטח", וקובע הלכה חשובה ביחס לזכותן של יולדות

"וכי יגור אתך גֵר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם ואהבת לו כמוך כי גֵרים הייתם בארץ מצרים..." (ויקרא יט, 33-34) - כך הצטוו בני ישראל בעודם בדרכם לארץ, ולא בכדי. הנטייה להתאנות לזרים ולהפלותם לרעה כנראה מובנית בנפש האדם, ורק הוראה מלמעלה יכולה לרסן אותה.

 

 

מתברר שגם בישראל 2010 עדיין יש צורך בהוראה מעין זו. את זאת נלמד מפרשת טרטורה של מהגרת עבודה מהפיליפינים שרק בית הדין הארצי לעבודה נחלץ לעזרתה, בשום שכל ובלב פתוח.

 

הכושי עשה את שלו ויכול ללכת?

פ' הגיעה לישראל מהפיליפינים ב-1998 ועבדה פה כמטפלת סיעודית על פי אשרה תקפה כל העת. עם השנים התפתח קשר זוגי בינה לבין גבר ישראלי והיא הרתה. עקב הריונה אישר לה רופא שלא לבצע עבודה מאומצת והורה לה לנוח. בשל כך היא הפסיקה לעבוד.

 

בסוף 2005 נולדה בתם של בני הזוג שהוכרה כאזרחית ישראל. פ' פנתה למוסד לביטוח לאומי ותבעה מענק לידה ודמי אישפוז. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה בשורת נימוקים, שמקצתם מקוממים.

 

המדינה אומנם הודתה כי פ' עומדת בקריטריונים המזכים אותה בדמי לידה, בין השאר כיוון ששילמה כדין דמי ביטוח לאומי כל שנות שהותה בארץ. אבל - טענו כנגדה - היות שלא היתה יכולה להמשיך לעבוד, היה עליה לפי חוק לצאת את הארץ וללדת בארץ מוצאה.

 

עקב כך פנתה פ' לעורך דין שהגיש בשמה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. בא כוחה, עו"ד רמי יובל, טען כי טענתו של המוסד לביטוח לאומי היא מקוממת. הוא הוסיף כי המוסד לא נקב בחוק כלשהו שהוראתו היא "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת", שכן החוק אינו קובע כי עובדת זרה שהרתה מפסידה את אשרתה, ולשר הפנים יש שיקול דעת רחב בכל האמור בהענקת אשרות.

 

נוסף על כך טען עו"ד יובל, כי זכותה של פ' לקבל כספים אלו נעוצה גם בסעיף 40 לחוק המוסד לביטוח לאומי, הקובע כך: "מבוטחת למענק אשפוז, למענק לידה ולקצבת לידה היא אחת מאלה: (...) עובדת או עובדת עצמאית המועסקת בישראל או אשת עובד או עובד עצמאי המועסק בישראל 6 חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני הלידה, אף אם כל אלה אינם תושבי ישראל, ובלבד שהלידה אירעה בישראל".

 

את הסעיף הזה פירש עו"ד יובל באופן הבא: זכותה של פ' על פי סעיף זה נובעת מכך שהיא אשת עובד (החוק מכיר גם בידועים בציבור - י"א) אשר היה מועסק בישראל 6 חודשים וכו'.

 

אז הרופא אמר

מתברר, שאת מה שניתן היה להבין מפשוטו של הסעיף, בחרה שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, חנה טרכטינגוט, שלא להבין ופירשה את הנאמר בו הרחק מלשונו ומכוונתו של הסעיף.

 

הסעיף המציין את דרישת 6 חודשי העבודה בישראל נוקט בלשון זכר - "המועסק", כשהכוונה היא לעובד שאשתו היא זו שילדה. לעומת זאת, דרישה כזו אינה קיימת לגבי עובדת - שאליה יש התייחסות בחלקו הראשון של המשפט. למרות זאת, פסקה השופטת כי מי שצריך להוכיח עבודה בישראל משך 6 החודשים בסמוך ללידה היא דווקא האישה, ולא הגבר.

 

בהתבסס על כך ועל נימוקים נוספים, דחתה השופטת את תביעתה של פ'. כל זאת, לא לפני שביטאה זלזול מוחלט בהוראת הרופא אשר נתן לפ' את האישור להימנע מעבודה מאומצת. באותו אישור כתב הרופא: "בזאת אני מאשר שהנ"ל היתה במעקב הריון אצלי ב-2005. ילדה בתאריך 20/9/2005. במשך אותו הריון התקשתה בעבודה מאומצת. החל מ-15/4/2005 קיבלה המלצה למנוחה".

 

כזכור, פ' עבדה כמטפלת סיעודית, דבר שחִייב אותה בין השאר להרים ולהזיז אנשים מבוגרים וחולים כשכל משקלם נופל עליה. באופן טבעי לא מומלץ לאישה בהריון לשאת משאות כבדים, קל וחומר כדבר שבשגרה ויום יום.

 

אך זה לא שכנע את השופטת שכתבה כך על האישור הרפואי: "לטעמנו אין באישור זה כדי להוות נסיבה אשר בה ניתן לראות הפסקת עבודה מעל 5 חודשים לפני הלידה כהפסקה בתכוף לפני הלידה. מדובר באישור כללי ביותר אשר לא מפרט כל מגבלה רפואית למעט עצם הריון".

 

ולמקרה שלא הובן מה כתבה קודם לכן, הוסיפה: "טוענת התובעת כי בהיותה מטפלת סיעודית מדובר בעבודה פיזית אשר אין בכוחה של עובדת בהריון לבצע. אלא שמדובר בטענה רפואית כללית אשר לא הוכחה".

 

מה בעצם ציפתה השופטת? שפ' תמשיך בעבודתה ותסתכן בנזק לבריאותה שלה ובאובדן העובר עקב הרמת אנשים במסגרת עבודתה? ברור שלפ' לא נותרה כל ברירה אלא להפסיק לעבוד בהוראת רופאה, ויחסה של השופטת לאישור זה מבזה את הרופא לא פחות מאשר את זכויותיה של פ' ונשים אחרות. הרבה חמלה לא היתה כאן.

 

איך באמת צריך לפרש חוק

עו"ד יובל הגיש בשמה של פ' ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שהחליט בתבונה וברחמים. את פסק הדין כתבה השופטת רונית רוזנפלד, שלא השאירה מקום לספק איך יש לפרש את הסעיף המרכזי בפרשה זו, ואליה הצטרפו השופטים שמואל צור ואילן איטח, וכן נציגי העובדים והמעבידים היושבים ליד השופטים.

 

"נכונה בעינינו גישת המערערת (פ' - י"א) בנוגע לתנאי הזכאות למענק האשפוז ולמענק הלידה, לפיה אין בהוראת סעיף 40(א)(2) תנאי בדבר היות העובדת מועסקת 6 חודשים ברציפות בתכוף לפני הלידה.

 

"לטעמנו, מלשון הסעיף עולה באופן ברור כי תנאי לזכאות העובדת הינו היותה 'עובדת או עובדת עצמאית המועסקת בישראל', ואילו התנאי בדבר העסקה במשך 6 חודשים בתכוף לפני הלידה מתייחס ל'אשת עובד או עובד עצמאי המועסק בישראל שישה חודשים רצופים בתכוף לפני הלידה'".

 

חיזוק לפרשנות זאת מצאה השופטת רוזנפלד בהיסטוריה של חקיקת הסעיף. בדברי ההסבר להצעת החוק שבעקבותיה תוקן סעיף זה בעבר נאמר כך: "אשתו של מי שאינו תושב ישראל זכאית למענק לידה, אם בעלה מועסק בישראל והיא ילדה בישראל. לפיכך, די בכך שבעלה של היולדת שבאה לישראל כדי ללדת כאן, עבד בישראל תקופה קצרה ביותר, כדי לזכותה במענק לידה, הכולל גם הוצאות אשפוז וגם מענק לידה המשולם ישירות ליולדת (ההדגשה שלי - י"א). כדי למנוע מצב זה, מוצע להתנות את הזכאות למענק לידה במקרה האמור, בכך שהעובד היה מועסק בישראל תקופה של 12 חודשים רצופים בתכוף ללידה". בסופו של דבר נקבע כי די בתקופה של 6 חודשים, ונוסח זה קיים עד היום.

 

ההיזקקות להיסטוריה של החוק היא צעד מתבקש ונחוץ בפרשנות חוקים, ובצדק היפנתה השופטת רוזנפלד את תשומת הלב לדבריו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, השופט פרופ' אהרן ברק, שהקדיש ממיטב שנותיו למחקר סוגיית הפרשנות במשפט ומחקרו מצא ביטוי בספר מרכזי בתחום זה. ממנו הובא הציטוט הבא: "חקיקה אינה נעשית בחלל. היא נעשית על רקע מציאות חברתית ומשפטית... מציאות זו מהווה מקור אשר עשוי להצביע על תכלית החקיקה".

 

"אין לקרוא לתוך החוק סייג לזכאות שאין בו"

ועוד הערה הופנתה בהמשך לכתובתו של בית הדין האזורי לעבודה אשר דחה את תביעתה של פ': "נקודת המוצא הינה אפוא כי עובדת המועסקת בישראל, שילדה בישראל והיא משלמת דמי ביטוח, זכאית למענק לידה ומענק אשפוז אף אם איננה תושבת ישראל. ומכל מקום, ככל שיש טעם וצורך בקביעת תנאי או תנאים נוספים לזכאותה של מי שהיא 'עובדת המועסקת בישראל', על התנאים לבוא לידי ביטוי מפורש בחוק, ואין לקרוא לתוך החוק סייג לזכאות שאין בו. מה עוד שהכלל הוא, כי ככל שיש ספק, יפורש החוק לטובת המבוטח".

 

הערעור התקבל, והמוסד לביטוח לאומי חויב לשלם לפ' - נוסף על מענק לידה ודמי אישפוז - גם את הוצאותיה עקב שכר טרחתו של עורך הדין.

 

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות ומנהלת פורום צרכנות ב-ynet

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים