ידעתי שהתאריך מתקרב בגלל הכאב שהרגשתי
השותף שלי כבר מחפש דירה עם חברה שלו, ואני עוד מחפש את הדרך הכי נוחה לעשות לעצמי נעים בגב. רק בעוד חודשיים אהיה בן 26, וכבר אני צריך ללכת לאינספור חתונות. למשך כמה שנים, הגיל הממוצע של האנשים שמתחתנים עלה ל-29-30. ופתאום בשנה-שנתיים האחרונות אני מרגיש שהגיל שוב יורד. לחץ מתון
ירדתי לתיבת הדואר בבניין שלי וראיתי עוד הזמנה לחתונה. איזה מזל שיש לי עוד חודש וחצי עד שאני אצטרך שוב להוציא סכום כסף ששווה למשמרת עמוסה במסעדה. רק בעוד חודשיים אהיה בן 26, וכבר אני צריך ללכת לאינספור חתונות. למשך כמה שנים, הגיל הממוצע של האנשים שמתחתנים עלה ל-29-30. ופתאום בשנה-שנתיים האחרונות אני מרגיש שהגיל שוב יורד לאזור 25-26. אני לא יודע איך להסביר את זה ומה יהיו התוצאות של הבדיקה השנתית של כמה אחוזים מתגרשים בישראל, אבל אני חייב להגיד שיש בזה משהו מלחיץ קצת.
כבר כמה חודשים שאני לא מצליח למצוא מישהי שבאמת בא להירדם עם הברך שלה תקועה לי בגב. כשאני יוצא עם מישהי חדשה, קשה לי לעצור את המחשבות שאומרות לי: אם זה לא נראה לך, אז חבל על הזמן. מתי נהייתי כזה? פעם בכלל לא האמנתי בחתונות, ואני גם לא מדבר על עניין החתונה עצמה. אני עדיין מאוד מקווה שלא אמצא את עצמי עומד בכניסה לגן אירועים שעולה כמו חוף פרטי בקוסטה ריקה, לוחץ ידיים לאנשים לא מוכרים, שסביר להניח רטנו בינם לבין עצמם לבין חברים שלהם על כמה נמאס להם ללכת לחתונות.
אני שוב מתחיל בבדיקה עצמית מפרכת
בעוד חודשיים בערך, אגיש את העבודה האחרונה לתואר הראשון שלי ובזאת אסיים שלוש שנים של חיים סטודנטיאליים קלאסיים. עבודות בר ומלצרות משעממות ושוחקות, התבכיינות על מבחנים שלא נגמרים ובהייה חסרת משעמות בבנות בהפסקות הארוכות מדי בין השיעורים. אולי בגלל שנגמרת תקופה ארוכה ויפה בחיים שלי, אני שוב מתחיל בבדיקה עצמית מפרכת. כמו בדיקת עשרת אלפים לרכב שאין לי.
השותף שלי כבר מחפש דירה עם חברה שלו, ואני עוד מחפש את הדרך הכי נוחה לעשות לעצמי נעים בגב. יש לי עכשיו זמן ללכת לים כל יום ולדבר עם עצמי ולראות מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות בחיים שלי. בכל התחלה של תקופה חדשה בחיים שלי, אני תמיד הולך לחוף הים שבו גדלתי ומתחיל לחפור בור, גם בראש, גם בנשמה וגם בחול הרטוב.
קשה לי שלא לרצות את אותו דבר לעצמי
השבוע, עשיתי את אותו דבר, אבל במתכונת קצת שונה. כל כך הרבה זמן לא הייתי שם, ולרגע חזרה אלי תחושת הרוגע שאיבדתי בערך חודשיים אחרי שעברתי לתל אביב. התחושה הזאת נעלמה כשהורדתי את משקפי השמש והסתכלתי על בערך עשרה מהחברים שלי זרוקים על החול כל אחד ליד חברה שלו. זה אולי נשמע שאני סתם קנאי או חושב יותר מדי על דברים שרק המחשבה עליהם לא נותנת שום דבר, אבל האמת שפשוט קשה לי להתעלם מזה, קשה לי שלא לרצות את אותו דבר לעצמי.
אולי אם לא הייתי מרגיש מה זאת אהבה בעבר, לא הייתי כל כך צמא לה שוב היום. אולי אם לא הייתי חושב על זה כל כך הרבה, לא הייתי בכלל במצב שהייתי צריך לחשוב על זה. ואולי אם לא הייתי חושב על הדברים האלה, לא הייתי אני.
היום חזרתי לחוף הים המנוכר בתל אביב. חוף שאי אפשר לחשוב בו, רק להיזהר מכדורי מטקות תועים או לשמוע את המציל צועק על תיירים בשפה שהם בכלל לא מבינים. ישבתי עם חברה טובה מהעבודה שסיפרה לי שהיא מחפשת דירה חדשה לעבור אליה עם חבר שלה. הם כבר ביחד כבר שלוש שנים וגרים יחד חצי מהתקופה הזאת בערך. היא אמרה לי שהיא בכלל לא יודעת אם זה מי שהיא תרצה להיות איתו בעוד כמה שנים. שאלתי אותה אם זה לא קצת מוזר שבגיל 26 היא עם מישהו כבר שלוש שנים ועדיין בכלל לא יודעת אם היא רוצה להיות איתו, ופתאום שמעתי את עצמי. פתאום התחלתי להיזכר מי אני. למה למהר? למה לא ליהנות ממה שיש עכשיו? למה להיות כל כך לחוץ כל הזמן?
הכאב בחזה התחיל לעבור. אני יודע שביום כיפור אמורים לבקש סליחות ולא בחג האהבה, אבל בכל זאת, הסתכלתי על מרצפות הלונגים והשמיכות וביקשתי סליחה, מעצמי.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על בדידות
לפנייה לכתב/ת 
