התמסרתי כולי לגבר שאינו שלי ואני לא שלו
אחרי ריב קשה במיוחד עם הבעל, החלטתי שאני לא נשארת חייבת ומפסיקה לקבל בולשיט ארוז בסרט במסווה של מתנה. לא רציתי להתגרש. רציתי רק להשוות נקודות. חשבתי לעצמי: אני והחנון נבצע פשע מושלם. על בגידה כפולה ואולי משולשת
אני, אשה נשואה בת 30 ומשהו, נאה, נראית צעירה מכפי גילי, נשואה שנים לגבר נאה ומוצלח שפעם אהב אותי ואני אהבתי אותו. יש לנו שני ילדים שבוודאות מלאה הם מקסימים. הבית שלנו גדול ויפה, מלא בחפצים יקרים, ככה שלא כל כך נשאר מקום לחום ואהבה, שלא לדבר על כבוד והערכה. תמיד יש אצלנו אנשים. בעיקר חברים של בעלי שבאים להתפעל מהבית המטופח, מהילדים המוצלחים ומהאשה.
מעולם לא הסתכלתי על גברים אחרים, למרות שסביר להניח שהיו לי הזדמנויות. כנראה לא ראיתי אותם, הייתי עסוקה בלחפש את האהבה בבית. ככל שחיפשתי יותר, כך מצאתי פחות.
כמו ילד קטן, רוצה... אבל מתבייש
בתקופה ההיא נשלחתי לנהל פרויקט חדש. חבורה של גברים בני 40+ קידמה את פניי במבטי זימה והצעות ל"קפה". אני יודעת שמסתכלים עליי, אני קצת עוף מוזר בנוף המקומי, לאנשים קשה מאוד להכיל את השילוב של שכל ומיניות. התעלמתי כהרגלי, נראו לי פתטים. גם הוא הסתכל עליי, אבל לא הציע "קפה" אלא התעניין בתמונה של הילדים שהנחתי על שולחן הכתיבה שלי ואיחל לי בהצלחה בפרויקט. ראיתי שהוא נועץ בי מבטים כשהוא חושב שאני לא מסתכלת, שפתאום אני כל הזמן נתקלת בו. כמו ילד קטן, רוצה... אבל מתבייש. חנון כזה. לא עשיתי דבר. זה היה נעים ונחמד, וזהו.
אחרי ריב קשה במיוחד עם הבעל, החלטתי שאני לא נשארת חייבת ומפסיקה לקבל בולשיט ארוז בסרט במסווה של מתנה. לא רציתי להתגרש. רציתי רק להשוות נקודות. זה היה הפתרון הקל ביותר שהצלחתי לחשוב עליו, תוכנית גאונית ממש. אם נהיה "תיקו", אולי אצליח לסלוח לו.
נכנסתי למשרד של ההוא ושאלתי סתם איזו שאלה שאת התשובה עליה כבר ידעתי. הוא שמח מאוד שבאתי. ניסה להיות מקצועי עד הסוף, אבל העובדה שסחט את התשובה עד לפרט הקטן ביותר, חייך הרבה, והסתכל לי ישר בעיניים, די הסגירה. הזמנתי אותו לארוחת צהריים, כאות הערכה, והוא כמובן מיד הסכים. סיפרתי לו על קצת על עצמי, קצת על המשפחה שלי, קצת על בעלי. לא יותר מדי פרטים. כמה שפחות מעורבות רגשית, ככה יותר טוב. כל הקלפים על השולחן. מחפשים לרענן את השיגרה. בשבילי זו פעם ראשונה, בשבילו שידור חוזר. יופי, חשבתי לעצמי. אני והחנון נבצע את הפשע המושלם.
היינו יותר בהפסקות צהריים מאשר בעבודה
ארוחות הצהריים שלנו הפכו לעניין קבוע מהר מאוד. היה כל כך נוח לדבר איתו, הוא הקשיב לכל מילה שלי, צחק מכל שטות שאמרתי, החמיא לי על דברים שעשיתי בעבודה, בבית ובכלל. כל יום חיכיתי לארוחת הצהריים הזו למרות שלא באמת הייתי רעבה. בעצם, כן הייתי רעבה. רעבה לתשומת לב, לתשומת הלב שלו. וזה היה הדדי.
כבר לא הצלחתי להיזכר למה בהתחלה חשבתי שהוא חנון. בהדרגה המפגשים התחילו מוקדם יותר וארכו זמן ממושך יותר. היינו יותר בהפסקות צהריים מאשר בעבודה. הוא אהב את הריח שלי, הסתבר שזה החביב עליו. אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא פשוט אהב את הריח או שזה בגלל שזה היה הריח שלי.
עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני והגוף שלי נזכרים כמה אהבתי להיות לידו, אפילו סתם, בלי סיבה. לא יודעת למה כל הזמן הוא הרגיש צורך לשים כותרת למפגשים בינינו ולקרוא לזה "שיתוף פעולה אפשרי בין משרדים" או איזה שטות אחרת. הייתי באה גם בלי כותרת.
יום אחד אמרתי לו "היום אתה מתקין ולא אכפת לי כלום!" אז הוא התקין אייסיקיו. ככה נסחפנו לצ'אטים אינסופיים. הייתי מגיעה למשרד, מדליקה את האייסי ורואה שהוא מחובר. לא משנה מתי הייתי מדליקה, הוא היה מחובר. הייתי יושבת, מחויכת מאוזן לאוזן בזמן שכתבתי לו את ההודעות שלי. "הפלת אותי מצחוק – לא הרבה מצליחים לעשות את זה, לידיעתך!" הוא היה כותב לי, ואני הייתי מרוצה. הרבה זמן לא הרגשתי מרוצה, וידעתי שרק הוא האחראי לכך.
במשרדים התחילו לרכל עלינו, זה הלחיץ אותי מאוד. רק זה חסר לי. שמועות נוטות להצמיח כנפיים במהירות השיא, ולבעלי יש אפס סובלנות במה שנוגע לאחרים שפוזלים לעבר הגביע היקר שלו. כל כמה שבועות, החלפנו מסעדה, רצוי כמה שיותר רחוקה וכמה שפחות מבוקשת. אבל לא יכולתי להפסיק. היה לי כל כך טוב בבועה שלנו, הבועה המלטפת והמטפחת הזו. חוץ מזה, לא ממש עשינו כלום, ועל מחשבות ואפילו כוונות ותוכניות, אי אפשר להרשיע כל כך מהר.
הוא לא היה מודאג מאשתו. "אני אוהב את אשתי ואני מקפיד למלא את כל חובותיי בבית כאבא וכבעל, ואפילו מעבר לזה", אמר לי פעם. אני יודעת שיש בבית דברים שנחשבים ל"חובות" ויפה מצידו באמת שהוא ממלא את כולן, אבל מה הן "חובות הבעל"? לאהוב מישהו זה פשוט כמו "למלא את חובותיך" כלפיו? איך יכול להיות שאהבה כוללת בתוכה "חובות"? אהבה זו זכות. אין כאן שום דבר שמרגיש כמו "חובה". היא נתנה לו את החופש שלו והוא נתן לה את החופש שלה. אחלה סידור! חבל שלי אין כזה...
איך אפשר לנהל ככה רומן מוצלח? הוא רצה להשוות בינינו?
אני יודעת שאשתו ידעה עליי, לפעמים הוא היה מדבר בטלפון איתה בנוכחותי ומספר לה על מה שעשינו באותו יום, או איזה סיפור מצחיק שסיפרתי לו על הילדים. תמיד מקפיד להישמע מקצועי ולכל היותר חברי, לא מעבר לכך. הוא אפילו הזמין אותי למסיבה אצלו בבית. כל החבר'ה מהעבודה באו. אני ניסיתי להתחמק, בכל זאת, אני לא עובדת קבועה שם. לא הרגשתי חובה. אבל, הוא התעקש ואמר שמאחר ואנחנו כל הזמן "עובדים" יחד, ההיעדרות שלי עלולה להתפרש לא נכון.
היה מאוד לא נוח. ניסיתי בכל הכוח להראות קלילה ולחייך. הוא לא הפסיק לכרכר סביבה, להחמיא לה, לחבק אותה ולנשק אותה במין פומביות שנראתה לי מוגזמת ולא טבעית אחרי כל כך הרבה שנות נישואים. התבוננתי על שניהם יחד, על ידה הוא נראה מבוגר יותר ופחות מושך, ובכל זאת, הם נראו לי מתאימים להחריד.
כשהסיוט נגמר, יצאתי משם ברגליים כושלות, בוכה כל הדרך הביתה. למה הוא עשה את המסיבה הזו בכלל? למה עכשיו? למה הייתי צריכה לראות אותו איך הוא חי את החיים שלו בבית, איתה? איך אפשר לנהל ככה רומן מוצלח? הוא רצה להשוות בינינו? איזו מין דרך מעוותת להראות לי שתפקידי העיקרי מסתכם בהרמת התורן?
הפסקתי את ההתכתבויות באייסי, הפסקתי לצאת איתו לארוחות. הפסקתי לעבור בסביבה שלו. הסתגרתי במשרד ושקעתי בעבודה שלי. כל הזמן חושבת עליו. מתגעגעת אליו עם כל איבר בגוף שלי. הוא לא הבין למה הלכתי. "לא מבין אותך! אם לי זה לא מפריע, למה לך זה מפריע?" חזר ושאל.
ההתנתקות שלי ממנו לא החזיקה מעמד הרבה זמן. הייתי צריכה עוד קצת ממנו,לעוד רגע אחד, ודי. ממילא אני מסיימת בקרוב את הפרויקט וחוזרת למקום הקבוע שלי. כמה זמן זה כבר יכול להימשך?
הרגשתי שאני טובעת בתוכו. נשיקה ארוכה, חושנית, מחלישה
אז המשכנו עם הטירוף, הפעם בתדירות גבוהה יותר אפילו. קבענו להיפגש בדירה של החבר הרווק שלו. עלינו במעלית, היינו כל כך קרובים אחד לשנייה, הוא הרים את המבט והסתכל לי ישר לתוך הנשמה אני הסתכלתי חזרה. התקרבנו עוד קצת. הוא הסיט את השיער שכיסה לי את הפנים והצמיד את פניו אל הצוואר שלי, שואף מלוא ריאותיו ממני. ואז... אז הוא נישק אותי. זה היה מדהים. הרגשתי שאני טובעת בתוכו. נשיקה ארוכה, חושנית, מחלישה.
בקושי הצלחנו לצאת מהמעלית ולהיכנס לדירה, וגם אז עצרנו ליד הדלת. אחר כך המשכנו לדגום את שאר החדרים בדירה. הידיים שלו חובקות אותי, מלטפות, מחפשות, מצמידות, מענגות. התמסרתי כל כולי לגבר הזה שאינו שלי ואני איני שלו – התמסרות מוחלטת חסרת עכבות, לרגע אחד שהיה רק של שנינו. שנייה לפני שנפרדנו, הוא נעמד מולי והסתכל עלי במבט המפחיד שלו, זה ששמור לרגעים האלה שאתה רוצה להגיד משהו, אבל לא אומר.
הוא הלך עם חיוך ואני הלכתי קצת המומה. בכלל לא יודעת איך המשכתי לעבוד באותו יום. רציתי רק להישכב על איזה מיטה, לעצום את העיניים ולהמשיך להרגיש את השפתיים שלו עליי, את הידיים שלו מחפשות איך לענג אותי, להרגיש את הלב שלו פועם צמוד אלי, את הזיעה שלו ניגרת עלי.
הימים שלאחר מכן היו עמוסות בהתכתבויות סוערות. מילים מלטפות, מגרות, מלאות תאווה שלא יודעת שובע, תאווה שלא ניתן לספק רק במילים ובמבטים בארוחות צהריים קולגיאליות. שני אנשים משולהבים זה על זה ונשואים - שלא זה לזה להזכירכם - לא יכולים רק להיפגש לארוחת צהריים בעבודה ולצאת ידי סיפוק. הוא סיפר לי שהוא חושב עלייכל הזמן, משחזר שוב ושוב איזה מדהים היה להרגיש אותי, לטעום אותי, להתפרק בתוכי. מתלונן במעין פינוק חביב כזה שאני מקובעת לו במחשבות, לא נותנת לו מנוחה. "מה עשית לי?! תחזירי לי את המנוחה שלי!" ביקש.
הוא היה מקום המפלט שלי, מעיין השפיות שלי
לאורך כל הדרך, מעולם לא הוזכרה המילה "אהבה" שלא לדבר על "גירושים". הוא אוהב את אשתו ואת המשפחה שלו. לעולם לא יעשה דבר שיפגע בהם. עצם המילה "גירושים" העבירה בו צמרמורת, גם אם נאמרה שלא בהקשר ישיר למישהו שהוא מכיר. ואילו אני, גם אצלי גירושים לא באים בכלל בחשבון. שום דבר לא שורד בני זוג נבגדים וילדים כעוסים, את זה אני יודעת היטב. אולי אם היינו נפגשים בעולם אחר, בזמן אחר, זה היה אחרת. ואולי לא. אני רק יודעת שאהבתי אותו מאוד ורציתי לשמור אותו ככה אצלי. היה כל כך הרבה יותר קל להתמודד עם המציאות של החיים האמיתיים שלי כשידעתי שהוא איתי. הוא היה מקום המפלט שלי, מעיין השפיות שלי - כל פעם שהחיים האמיתיים הפכו לבלתי נסבלים, רחצתי במעיין שלי וצברתי מספיק כוח להמשיך.
והוא? הוא לא הצליח לבוא ולא הצליח ללכת. נתקע בלימבו של רגשות סותרים, רצונות מפחידים, וייסורי מצפון. מאמצי ההתקרבות שלו אליי התמעטו בהדרגה. כמו גנב, הוא עלה על קצות האצבעות והתרחק לאט לאט ממני. לא היה לו האומץ אפילו להסתובב ולברוח על נפשו. בכל פעם שהתעוררתי הוא אמר לי "ששש.... יפה שלי... אל תדאגי ... אני לא הולך ... תכף חוזר ... " והמשיך להתרחק.
הכי קשה עם דברים שאין להם סוף
מדהים אותי כל פעם לגלות, איך אנשים מסוגלים להדחיק את האמת. מתעטפים בשמיכה הנעימה והנוחה של זכרונות מתוקים, משמיטים פרטים שעלולים לשבש להם את ההתרפקות על העבר ומציירים לעצמם זיכרון של משהו, שלא באמת היה קיים.
לא יודעת אם זה טוב או רע, עדיין מתלבטת.... לי יש רומן סוער עם האמת. היא לפעמים מפריעה לי, אבל לי אסור בשום פנים ואופן להפריע לה. פעם המחשבות עליו היו גורמות לי לחייך לעצמי, היום זה כל סוג של הבעה שמבטאת כל וריאציה אפשרית בספקטרום של השורש ע.צ.ב.
החלקתי איתו בהנאה מרובה במדרון הרגשות. מרוב הנאה, לא שמתי לב שזו מגלשה ארוכה ומפותלת יותר משהתכוונתי, היא לא עוצרת בבגרות, אלא מדרדרת אותך לטיפש עשרה.
עד היום אני לא יודעת מה באמת קרה פה. אולי בעצם הכל היה בראש שלי? הייתי המאהבת שלו בכלל? היינו מאוהבים זה בזה? באהבה? במילים? סוג של אי שפיות זמנית? הלך כי אהב יותר מדי? פחות מדי? מצא אחרת? אני נדחפתי בינו לבינה, או שמא היא נדחפה בינינו?
נראה שאף פעם לא נדע מה קרה באמת. עבר כל כך הרבה זמן, שהוא כבר בטח לא זוכר. וגם אילו היינו מתנצלים, קבל עם ועדה,
אחד כלפי השני על התנהלות חובבנית ואינפנטילית במשחק של מבוגרים,
כלפי בני הזוג שלנו – על שהיינו איתם, אבל בעצם רצינו להיות עם מישהו אחר,
כלפי הילדים שלנו – שראו אותנו מתנהגים משונה וחשבו שזה בגללם,
מה זה היה עוזר?
בכל מקרה, הכי קשה לסלוח לעצמך.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על בגידה
טוקבק כדורבנות:
לכי עם האמת שלך יקירתי / אבי
עשית מה עשית, החלטת מה החלטת - השאר זה כבר היסטוריה. אין לאף אחד זכות לבקר אותך, כי אף אחד לא באמת היה בנעליך ולא יודע איך ולמה קיבלת את ההחלטות שלך. וגם אם הן היו מבוססות על "כי רציתי", זה מספיק לגיטימי, כי זו האמת שלך.
רציתי להשכיב כל כך הרבה נשים (ואני מאוד נשוי). שמתי את הקטנצ'יק בפריזר מחוץ לבית מאז הנישואים (מפשיר בבית...) אבל ההבדל ביני לבינך זה שאת הלכת עם האמת שלך צעד אחד קדימה.
הבעייתיות מתחילה עם שקרים. אם את משקרת לבעלך, איפה תחדלי עם השקרים? שקר זה מין פתרון עקום לאמת שמפחדים לחשוף. אז מחר גם תשקרי באמת הבאה שתהיה בעייתית עבורך ואז... יש פתרון עובד ומוכח לבעיות בינך לבן זוגך - שקרים. עד ש... מגלים. וזה קורה.
כשענית לו כן, כשהחלטת להתחתן, ככה חשבת שזה יתנהל?
קיצר, שקרים זה יסורים לנפש שלך (לשלי בטוח). לא לשקר, לשים הכל על השולחן (אצל אשתי מילאתי כבר כמה וכמה שולחנות), כי אם זו האמת שלך אז היא לגיטימית ואפשר לסנגר עליה. אם אין לך חבר אמיתי לשתף באמת שלך, נסי לשאול את עצמך מה זה בכלל בעל עבורך. הססטוס הקודם שלו היה חבר, ואם לשתף אותו באמת את לא יכולה, נראה שאת הסטטוס הזה את והוא איבדתם, וחבל.
לא שופט, שיהיה רק בהצלחה.
לפנייה לכתב/ת 
