ביום שתתחרט על לכתי זה יהיה מאוחר מדי
הכנתי נאומים וטענות, לכל מקרה, אם פעם תתקשר, ודמיינתי בראשי את כל המילים שאומר, את הטון השלו והבטוח של קולי, את הדרך בה אחייך ואומר לך, רגועה ומאושרת - "הרכבת נסעה ואתה איחרת את המועד". אבל עכשיו, כשאתה מעברו השני של הקו, המילים שהכנתי מאיימות לעוף עם הרוח
בבוקר שתתעורר וזה יכה בך, אני כבר אהיה חבוקה בזרועות אחר.
תקום מהמיטה ותלך לשטוף פנים, תביט במראה ופתאום תבין - אני איננה. ואני לא חוזרת. גירשת אותי מעל פניך, אמרת שאינך רוצה בי ואינך אוהב אותי. אמרתי לך אין חרטות. משחקים על אמת. אמרת בסדר, והלכת.
ביום שזה יכאב לך כל כך שבקושי תוכל לנשום, אני כבר לא אחשוב עליך. ביום שתבין פתאום שאתה מתגעגע לצחוק המתגלגל שלי, אני כבר אצחק עם אחר. ביום שתבין שאתה מתגעגע לדרך בה הבטתי בך, עיניי כבר יביטו באחר.
הרצון לראות אותי יישב לך בבטן, כמו אגרוף. אז תחפש את הטלפון שלי על איזה פתקית ישנה, אולי שמרת את כתובת המייל שלי. כל דבר, רק כדי ליצור איתי קשר. וכשתשיג אותי בסופו של דבר, כשתשמע את קולי, תחוש כזו הקלה. זה יציף אותך מכף רגל ועד ראש. תגיד לי "היי, זה אני", ואני אשתוק. תגיד "שלום, מה שלומך", ואני אשתוק. קצת מבולבלת, קצת מופתעת.
הגשר שחיבר בין ליבי לליבך נשרף כבר מזמן
כשאמצא לבסוף את קולי אחכוך בגרוני ואגיד שלום. אתה תרצה לדבר, אבל לא תדע מה לומר. מה כבר ניתן לומר? מה כבר אפשר לומר כדי לכפר, לתקן, לגשר? הגשר שחיבר בין ליבי לליבך נשרף כבר מזמן, ואיני מוכנה לזרוק לך חבל הצלה. אתה בחרת את הבחירה שלך וגזרת על שנינו פרידה. אז בשביל מה התקשרת?
המילים ימצאו אותך לבסוף, ותאמר לי את מה שרצית לומר – "אני אוהב אותך, אני רוצה אותך, הייתי אידיוט, בבקשה תסלחי לי". ואני אשתוק. מה כבר ניתן לומר? שפיללתי לרגע הזה במשך כל כך הרבה זמן? שחיכיתי לצלצול שלך כאילו חיי תלויים בזה? האם אספר לך על לילות ללא שינה, מלאים בבכי, חרטות ורגשות אשם? האם אספר לך על רגעים קשים נורא, בהם חשבתי שלעולם לא אמצא את דרכי בחזרה מהחושך? האם אספר לך איך האשמתי את עצמי בכל, איך לקחתי על עצמי את כל האחריות והייתי מוכנה שתאמר שאני אשמה גם בהתחממות כדור הארץ, ובלבד שתחזור אליי?
הכאב היה גדול מדי, לכן חילקתי אותו לתשלומים. כל יום כאבתי קצת, עד שבוקר אחד התעוררתי ולא היה כאב יותר. כאילו מישהו בא בלילה ולקח את כל הכאב ממני.
במקום בו היה הכאב מצאתי אנרגיה, תקווה והתחדשות.
במקום בו היו רגשות האשם והחרטה נותרו רק שקט ושלווה.
במקום בו היה בכי צמח חיוך ושמחה.
במקום בו היתה האהבה שלי אליך לא מצאתי כלום מלבד חלל. את החלל הזה ניקיתי וסידרתי, טיאטאתי ושטפתי, קרצפתי עד שהבריק. הכנתי אותו לקראת מישהו אחר.
הוא חיכה לי בסבלנות ועטף אותי בחום
וכשהוא בא, ושטף אותי באהבה שלו, הנחתי את ראשי על כתפו והרגשתי שלמה. כשהוא בא ואסף אותי בזרועותיו, נבלעתי בחיבוקו והרגשתי בטוחה. כשהוא בא הוא הזכיר לי שאני חיה, הוא הצחיק אותי, הוא חיכה לי בסבלנות ועטף אותי בחום, יודע שאני שבורה אבל לא שואל למה, לא לוחץ ולא דוחק בי.
ולאט לאט, נתתי לו להיכנס לי ללב. נתתי לו לראות את הצלקות, והוא העביר עליהן יד רכה ואוהבת. נתתי לו לראות אותי, חשופה ולא מוגנת, והוא חיבק אותי ולחש באוזניי את המילים הנפלאות ביותר. הוא אוהב אותי ורוצה אותי, לא חושב ולא חולם על אחרת מלבדי, הוא לעולם לא יעזוב אותי. בכיתי כמו ילדה. ואהבתי אותו. ושכחתי אותך.
הייתי חזקה והמשכתי הלאה. הרמתי את הראש ואספתי את עצמי בחזרה. חשבתי שהלכת ושאינך מצטער, והכנתי נאומים וטענות, לכל מקרה, אם פעם תתקשר, ודמיינתי בראשי את כל המילים שאומר, את הטון השלו והבטוח של קולי, את הדרך בה אחייך ואומר לך, רגועה ומאושרת – "הרכבת נסעה ואתה איחרת את המועד". אבל עכשיו, כשאתה שם מעברו השני של הקו, וקולך כל כך מוכר, כל המילים היפות שהכנתי נשכחו וכל ההגנות שלי מאיימות לעוף עם הרוח. ליבי, שזוכר עדיין איך לאהוב אותך, מחסיר פעימה. כמעט אומר לי ללכת איתך, אך פתאום נזכר ומקשיח עמדתו.
"מה רצית?" אני ממלמלת בשקט.
"רק לראות אותך. זה הכל. חייב לראות אותך".
זה הרגע לסגור את הדלת ולא להביט יותר לאחור לעולם
זה הרגע, מוחי פוקד עליי. זה הרגע להגיד לו, לספר לו שאת אוהבת אחר, שאחר אוהב אותך. זה הרגע להגיד לו ללכת ממך ולתמיד, זה הרגע לסגור את הדלת ולא להביט יותר לאחור לעולם. המחשבות עפות בראשי במהירות מסחררת. אני רוצה להגיד כל כך הרבה דברים ולא אומרת כלום. הקול שלך פורט על מיתר עמוק בפנים, מילותיך ממיסות את כל חומותיי הבצורות, אבל אני נותרת עיקשת.
כשנכנסת לחיי, עולמי המוגן והברור היטלטל עד היסוד. האהבה שלי אליך באה בהפתעה, תופסת אותי לא מוכנה. במשך שנים גוננתי על ליבי השברירי בסוגר ובריח, בונה סביבו חומות הגנה בצורות. אבל כשאתה הגעת, ולא ביקשת ממני דבר מלבד לתת לך לאהוב אותי, כשקדחת לתוך עיניי וחיפשת לגעת בנשמתי, ליבי המסוגר ביקש להשתחרר ולהיות חופשי לאהוב אותך.
נתתי לך כל מה שיכולתי וידעתי לתת. וכשהלכת ממני, כשאמרת שאינך רוצה בי ואינך אוהב אותי, חשבתי שעולמי יצטמצם וייבול. אבל החיים המשיכו.
נלחמתי כדי לחזור להיות אני. אני, בלעדיך.
"אין לי דבר נוסף לתת לך", אני אומרת. "אני לא אבוא לראות אותך. אני לא שלך יותר".
אמרתי לך שביום שתתחרט זה יהיה מאוחר מדי. אמרתי לך שזה יבוא לך פתאום, שתתעורר בבוקר וזה יכה בך, והכאב יהיה כל כך חזק שבקושי תוכל לנשום. געגוע ישן יתעורר בתוכך, קורע.
הכאב על לכתך תמיד יהיה בזכרוני, צרוב על לוח ליבי. אבל הגעגוע הישן אינו חי בי יותר.
אינך אומר דבר, ומה כבר אפשר לומר? אני מניחה באיטיות את הטלפון וקמה ללכת. השארת אותי מאחוריך, אמרת לי ללכת. קיבלתי את ההחלטה שלך, לא היתה לי ברירה אחרת.
עכשיו תורך לקבל את שלי.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
