עזרת נשים: 60 דתיות ואני במסע אחר האמונה

למסע "מלכת המדבר" בלפלנד יצאתי ללא הכנה מוקדמת עם 60 בנות שומרות מסורת. השתדלתי להגיע "נקייה", בעיקר לאור העובדה שהמילים "מסורת" ו-"אני" לא משתלבות היטב באותו המשפט, אבל עדיין באתי עם שלל דעות קדומות וחסמים: הבנות האלה עוד יחזירו אותי בתשובה! אני ועוד 60 בנות דתיות בלפלנד? רחמנא ליצלן! 

"מסע 8" לשומרות המסורת הוזנק מתוך הנחה כי יש נערות המונעות מעצמן להגיש מועמדות ל"מלכת המדבר" מטעמי אמונה או כשרות. למרות כל החששות והפחדים, החלטתי שזהו המסע שאני רוצה להתלוות אליו. אם כבר חוויה - אז עד הסוף.

קונטרול פריק, בונדינג דתי וקפה על הקרח

ההיכרות הראשונה שלי עם הבנות טרם הנסיעה נערכה בארץ, במפגש המקדים לקראת הטיול, שבו רק הוסבר לנו לאן אנחנו נוסעות ומה להביא עמנו. אל שדה התעופה הגעתי שוב, עשרה ימים לאחר מכן, כשה מבוהל. עם זאת, לא נותר לי אלא לפקוד על עצמי: "צאי - ותיהני".

מטרת המסע היא להשתחרר. לא לדעת לאן נוסעים. לא לדעת היכן נלון. מושלם עבור "קונטרול-פריק" שכמוני. המהות היא להתנתק מן העבודה, מהמשפחה, מהחברים ומכל המחויבויות, ולא להוביל, אלא להיות זו שמובלת תוך חוסר ידיעה מוחלט במשך שבוע. "תני למסע לסחוף אותך, זכי לטיהור רוחני".

מטרת המסע היא להשתחרר. הבנות הולכות במסע (צילומים: אור שוקרון)

אחרי שלוש טיסות ושעות של המתנה על כסאות מתכת בשדות תעופה שונים, התחיל המסע עצמו. בתום תדריך קצר ובדיקת שמן-מים על-ידי מבוגר אחראי, יצאנו לנסיעה מסודרת בשיירת של ג'יפים נוצצים, עליהם התנוסס לתפארת דגל ישראל.

הדרך הפתלתלה בכבישי פינלנד חשפה בפנינו הרים מושלגים ושמיים כחולים, מהסוג שרואים רק על גבי גלויות. מדי פעם עצרנו בצד הדרך להפסקות קפה ול"בונדינג". שוב צצה בי התהייה: 60 בנות דתיות - ואני. בונדינג?!

בכל הפסקה שכזו נערכו הפעלות חברתיות על ידי אחד הצוותים, כדי לעודד קשרים חברתיים בין הבנות. בהדרגה, ההפסקות האלה נעשו לגולת הכותרת של היום, והדת הפכה לעוד נתון עמום אי-שם ברקע. לאט לאט זה חילחל בי: אנחנו בסך הכל 60 בנות שמטיילות יחדיו.

בונדינג והפעלות בצדי הדרך

מפינלנד המשכנו לשוודיה. עצרנו לטיול רגלי קצרצר בשמורת טבע ביער עבות, אל מול נחלים עצומים שפרצו להם מתוך צלעות ההרים. את היער עיטרו עצים עתיקים עבי-גזעים, שצמרותיהם השיקו זו לזוו בענפיהם המסונפים. קרקעית היער אינה חשופה, ומכוסה טחב ירקרק ופטריות גשם בשולי הסלעים, שיצרו מיצג טבע מכושף של טבע, כמו בסיפור אגדה. האוויר הקר, הנקי והמתקתק וההליכה האטית ביער רק העצימו את החוויה, שהרגישה כחיטוי כללי של כל מערכות הגוף.

קבלת שבת נורווגית-שוודית

עזבנו את שוודיה והגענו לנורבגיה, בה העברנו את השבת במתחם קמפינג ענק, כ-100 מטרים מחופי הים הצפוני הכחול והשטוח. מצדנו השני נישאו ההרים לגבהים עצומים, בקודקודם שלג לבן וקטיפתי, ומעלינו ריחפו שחפים בשמיים הבהירים, צבועים כחול-ורוד-סגול, מוכנים כבר לשקיעת החצות ולזריחה מחודשת. אפילו ריח המים המלוחים הריח שם אחרת.

רק אז התחלתי להרגיש את החיבור לטבע ואת העוצמה והאינסופיות של הים שמולי. ישבתי על שפת החוף והשקפתי אל המים שנשקו לשמיים הורודים. עברה בי צמרמורת.

חוף הים בנורווגיה, דקות לפני שקיעת חצות

בבדידותי המבורכת ניגשה אליי אחת הבנות ופתחנו בשיחה, לראשונה מאז שהכרנו לפני שלושה ימים. הדיבור היה כל כך טבעי ,פתוח ואינטימי, וכבר שכחנו שעד אותו הרגע היינו כזרות מוחלטות זו לזו. רחלי סיפרה ששילמה עבור המסע באמצעות כספי הפיצויים שקיבלה סבתה מהנאצים. הסבתא נשבעה שלא לעשות שימוש בכסף בעצמה, וטרם מותה העניקה אותו לנכדתה, כדי שתעשה איתו "משהו מיוחד". למחרת הצטרפתי לרחלי להדלקת נר נשמה לזכרה.

בתחילה לא הרגשתי נוח בטקס השבת, שנמשך כמה שעות של תפילות ומזומרים. הן דתיות, אני גוי של שבת, חשבתי לעצמי. לשמחתי הרבה גיליתי שהבנות גילו כלפי פתיחות רבה, ומיד אומצתי על-ידי 60 אמהות "פולניות" למהדרין, שנתנו לי להרגיש במקומי הטבעי.

לאחר קבלת השבת השתלטנו בעדינות על חדר המנוחה במתחם הקמפינג. על אחד השולחנות הונחו נרות שבת שטוחים, רבים מספיק כדי שכל אחת מהבנות תוכל להדליק נר בעצמה. המזמורים השמחים ששרו הבנות בעת הכנת הסעודה משכו אל החדר שתי משפחות דניות שהיו באתר עם ילדיהם, והחל מאותו הערב, ארבעת ילדיהם התלוו אלינו למשך כל השבוע. הם ישבו על הרצפה ושרו עמנו את השירים ומחאו כפיים. תהילה לימדה אותם להגיד מונחי חובה בעברית ("סבבה אגוזים", למשל), והילה ונעמי לימדו אותם את "אבניבי", כולל הכוריאוגרפיה ההולמת. אכן גבירותיי, זו ההסברה הישראלית במיטבה.

רחלי מדליקה נר זיכרון לזכר סבתהּ

מעגל של סיפורים וחלומות ילדות

מלבד היותי כתבת המתלווה לבנות בלפלנד, לצאת ל"מלכת המדבר" היה חלום ילדות, והנחתי שגם שאר הבנות הגיעו למסע מטעמים דומים, של הגשמת חלום, פמיניזם וטיול חווייתי בחבלי ארץ רחוקים. כשישבנו במעגל, הסיפורים החלו לזרום, ושמעתי על בנות שאיבדו את יקיריהן בפיגועים, על חזרה בתשובה, על אומץ ושברון לב, כמו גם על משפחות שהתפרקו ועל נדרים שהביאו חלק מהנשים האלה להחלטה לצאת למסע. הוא סימן עבורן התחלה חדשה לחיים, אחרי שנים של טלטלות שהותירו בהן צלקות ופצעים המגלידים לאיטם.

ענת, למשל, סיפרה שלפני חמש שנים בדיוק היא קיבלה את השבת בביתה בגוש קטיף. זו הייתה השבת האחרונה לפני הפינוי. ביום ההוא, נקודת השפל של חייה, הבטיחה לעצמה כי תזכה לחוות בחייה גם נקודה של אור. והנה היא, חמש שנים אחרי, בקצה השני של העולם.

ישבתי בין הבנות שעד לפני שלושה ימים היו עבורי זרות מוחלטות, ורציתי לעטוף את כולן. החום, האהבה, היד המלטפת והאמפטיה טרפו את הקלפים. היינו למשפחה מחבקת ודואגת, וכך היה גם אחרי המסע.

עשרות בנות - משפחה אחת גדולה

נסיכת הגאות והשפל הכתומה שהפכה למלכה

אחרי השבת והמנוחה שהביאה עמה חזרנו לטייל. הורדתי את השעון מעל פרק ידי, ניתקתי את הטלפון והתמסרתי למילה השגורה בפי צוות המדריכים - "עמימות". נפטרתי בשמחה מכל העכבות, הדעות והפחדים שנשאתי עמי עד אותו הרגע, וזכיתי בחיבור שאי אפשר לתארו במלים.

את הבוקר האחרון באדמת פינלנד חגגנו בהענקת תעודות והכתרת הזוכות במסע. צוות "דבש" הוא שקטף את התואר הנכסף. ארבע נשים "אמיתיות". הן ניגשו למרכז המעגל להכתרתן כמלכות וזכו לחיבוק קבוצתי מכולן ללא שמץ של קנאה. את החולצה הכתומה, שעליה התנוסס הכיתוב "הצוות המנצח", קיבלה ענת בידיים רועדות. "הכתום ירדוף אותי לשארית חיי", אמרה בחיוך.

צוות "דבש" היוצא והנכנס

כשאני יושבת היום בביתי ומעלעלת ברישומיי מהמסע, אני מביטה בתמונות ומרגישה געגוע עמוק לאותן בנות, שבתחילה חשבתי עליהן כזרות מתוך פחד וחוסר הבנה. ברצוני להודות להן על החוויה, ההקשבה, על קבלת האחר ועל הפתיחות והדאגה ההדדית, שלימדה את כולנו כי הדרך לצלוח את החיים אינה אלא ברוך ובנועם. אלמלא יצאתי למסע הזה, דרכנו לעולם לא היו מצטלבות.