אם עד 35 שנינו רווקים - אתחתן עם האקס
אבל בינתיים, טוב לי לחיות בראשונה בחיי עם עצמי, כבר שלוש שנים. אני קודם חייבת לסיים כמה מטרות ואולי גם דוקטורט, ורק אז אוכל להתפנות לדבר המסובך הזה שנקרא זוגיות
זה מצחיק, כל פעם שואלים אותי למה אני לבד, ומיד אני ממהרת להגיד שטוב לי לבד, אוהבת את החיים שלי ואוהבת את העצמאות שלי. אני ממהרת להגיד שהייתי מספיק בזוגיות ועכשיו טוב לי לחיות בפעם הראשונה בחיי עם עצמי (כבר שלוש שנים). אני ממהרת להגיד שקודם חייבת לסיים עם כמה מטרות ואולי גם עם הדוקטורט, ורק אז אוכל להתפנות לדבר המסובך הזה שנקרא זוגיות.
כן, העולם מלא בתירוצים מעולים, מהולים בציניות בריאה ומלאים בחוש הומור מטורף. אבל כן, הגיע הזמן להודות שאני קצת מודאגת.
ייקח קצת זמן עד שאסכים לשנות את השיגרה הקסומה שלי, החיים היפים שלי, הלבד הרגוע שלי. ועדיין מנקר בי הלחץ, הלחץ שלאמא שלי לא יהיו נכדים אלא אם יהיו ילדי מבחנה כלשהי, הלחץ שיסתכלו עליי באופן מוזר כמו שאני בוחנת כל בחורה שהגיעה לפרקה ועדיין לא נישאה. הלחץ שבסוף פשוט אתחתן ואז פשוט אתגרש. לא מכירה במילה "פשרה" בשום תחום בחיים שלי.
היא קצת מודאגת, אמא שלי, היא חוששת שאני פשוט לא בנויה לזוגיות. רעה, קרה, פשוט איומה, מבריחה את הטובים, נמשכת לרעים, לנוראיים, וכל פעם מחדש אני מסבירה שאני פשוט עדיין לא יודעת מה זאת אהבה. אני גם מסבירה שכשהבחור הזה יגיע, אם הוא יגיע, אני מבטיחה להיות טובה.
היא מהנהנת בראשה ומסתכלת על אחותי בת ה-13 בתקווה.
מה לעשות שאני רוצה קריירה, רוצה הצלחה ורוצה מלא מלא כסף.
ומה הם ילדים? - יקרים, שואבי אנרגיה והופכים אותך לאדם די משעמם. ועדיין אני יודעת שאני חייבת שיהיו לי כאלה.
"ומה את חושבת, שהוא פשוט ידפוק בדלת?"
מה לעשות שאני רוצה להיות עצמאית, אני רוצה כוח ועוצמה, והאמת שאין לי ממש כוח שיזיינו לי את השכל על דברים שלא ממש מעניינים אותי ומזיזים לי. ומה הם דייטים? - אני הרי לא מתעניינת באקטואליה, שונאת ספורט, לא מבינה את ההתרגשות ממכוניות או מפלייסטיישן. לא רוצה לצאת לדייטים, לא רוצה להכיר מישהו באתרי היכרויות למיניהם ולא רוצה שיכירו לי מישהו "פשוט מקסים".
בכל פעם שאומרים לי: "ומה את חושבת, שהוא פשוט ידפוק בדלת?" אני אומרת שכן, אולי, כדאי...
אני לא רוצה לצאת עם מישהו חדש, להקשיב למוצא פיו כאילו הוא הכי חכם, מעניין ומצחיק (ובכמה כאלו כבר נתקלתי עד היום?) כשבפועל אני מפהקת, רוצה להגיע הביתה לשאוף קצת שקט וסיגריה.
ולמרות שגם בפעם המאה שאני רואה את רוס ורייצ'ל מתאחדים שוב מבצבצת לה איזו דמעה קטנה בעיניי, אני באמת אנטי-רומנטיקנית בעליל ולא מוכנה נפשית לשמות חיבה, מכתבי אהבה, נרות וכדומה.
אני כל כך מרוצה מהלבד שלי, מהעצמאות, מהעובדה שאני יכולה ללכת, לחזור, לנסוע, לישון.
ומה היא זוגיות?
לא רוצה לישון עם מישהו שנוחר או בועט מתוך שינה, למרות שאולי אני קצת נוחרת.
לא רוצה לישון כפיות.
לא רוצה גילויי חיבה בציבור וארוחות ערב שאני צריכה לבשל (ואין לי מושג איך מבשלים).
לא רוצה להתנשק בבוקר עם מישהו שעדיין לא ציחצח שיניים.
לא רוצה לצאת לטיולים ברחבי הארץ.
לא רוצה שמישהו יתקשר וישאל מתי אני מגיעה הביתה.
לא רוצה להיות מי שאני לא.
ויותר מהכל - לא רוצה מישהו שיגיד שהוא לא מבין למה העבודה לוקחת כזה חלק משמעותי בחיים שלי, ושזה רק משליך על העובדה שאני לא יודעת מהי אינטימיות, מהי זוגיות, ומה זאת אהבה.
כבר הבנתי בעצמי שאני לא יודעת. תודה.
אז נסגרה לה עסקה, אני יכולה לנשום לרווחה. יש לי שבע שנים של שקט ושלווה, למרות שאולי יהיה דווקא די נחמד לדעת מה זאת אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
