שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כמו הזאב באגדה, מתה לטרוף את בתול25

    הוא אינטליגנטי אבל מתוסבך, חושב שכולן רוצות להשכיב אותו, רואות בו כוסון שעשועים ללא עתיד רציני. דווקא זה מאתגר אותי, אני רוצה להראות לו שאני שונה, אבל עמוק בפנים גם רוצה להשכיב אותו, להיות ראשונה, שהוא לא ישכח אותי לעולם

    שלוש לפנות בוקר, ואנחנו עדיין מצ'טטים בצרורות. אני מתאהבת בו, מתאהבת במילים שלו, הוא יודע לחדור לחלקים הכי נחבאים שבלב שלי ולגרום להם לרטוט, לערוג ולהתרפק. אנחנו מתעלמים מכל היושבים איתנו בחדר הצ'אטים, כעת זה רק הוא ואני, אני חדה ומושחזת, הוא מלוטש ועדין, אני דוקרת והוא שובר לי את השפיצים עושה אותי עגולה ורכה ונשית. אני מתפרקת, רוצה יותר, שולחת לו הודעת כניעה:

     

    <תום-בוי> רוצה להיפגש

     

    <בתול25> מתי?

     

    <תום-בוי> עכשיו

     

    <בתול25> אני אצל ההורים שלי. מאוחר. הנה הפייסבוק שלי

     

    <תום-בוי> מחר בערב בשמונה, בכיכר הגדולה ליד הפסל המסתובב

     

    <בתול25> לילה טוב

     

    אני מעיינת בתמונות שלו. יש לו פנים עדינות של מלאך או פיה, אבל יש שם גם תמונה אחת של כל הגוף, ואני נדהמת: הוא ענק, הר של שרירים מגולפים דמיוניים, בתול בן 25 עם פנים של ילד וגוף בלתי אפשרי.

     

    פני המלאך העדינות שלו הם נקודת התורפה שלי. אני מכורה למלאכים, אבל זו התמכרות הורסת, הם טובים מדי, הם מעוררים בי רגשי אשמה שאולי עשיתי משהו לא בסדר, שאולי אמרתי משהו שלא כשורה, שהחצאית שלי קצרה מדי, שהמחשוף שלי עמוק מדי, שנגעתי בו בפומבי, שאני צוחקת כמו תן מיילל. רגשי האשמה האלה מעוורים אותי, פוגמים בכוח השיפוט שלי, הופכים אותי מחתולת רחוב גמישה וערמומית לחתולה פרסית עצבנית ונוירוטית.

     

    בא לי לדגדג אותו, לגרום לו לצחוק עד שיצא מעורו

    פגישה ראשונה: אנחנו יושבים בבית קפה, הוא כל כך גדול, שהשולחן והכסא נראים כמו צעצועים ואני כמו בובת משחקים. אני מתרכזת בפנים שלו, במילים שלו, מתעלמת מהתפאורה הגרוטסקית. בתול25, עם כל הפנים המלאכיות שלו והגוף האדיר, הוא צנוע. מין מלאך טוב ורחמן שמתבייש בשרירים שלו ולא יודע איך להתחבא מאחורי הגוף הגדול הזה. איכשהו אני מתה על הצירוף של ביישנות בתולית, קול עמוק של תופים אפריקאים שמרעידים לי את הסרעפת והררי שרירים שבא לטפס עליהם ולגלוש במורדות התלולים. בא לי לדגדג אותו, לגרום לו לצחוק עד שיצא מעורו, שיצחק כמוני ללא גבולות, שהעולם ירעד מהרעמים שלו. אבל הוא עצור ומכונס צנוע ומופנם וצחוקו חרישי ומנומס, קול דממה דקה.


     

    אני מנסה להיות שנונה וחדה, אבל לא יוצא לי; הוא מפרק אותי מנשקי, הודף את הפלרטוטים שלי בתמימות וברגש. הוא אינטליגנטי אבל מתוסבך, חושב שכולן רוצות להשכיב אותו, שהן רואות בו כוסון שעשועים ללא עתיד רציני. דווקא זה מאתגר אותי, אני רוצה להראות לו שאני שונה, שאני מעריכה גבר רגיש וחכם. אבל עמוק בפנים גם אני רוצה להשכיב אותו, להיות ראשונה, שהוא לא ישכח אותי לעולם.

     

    ככל שהערב מתקדם אני נכנסת לאובססיה, שיגעון, אני חייבת להשכיב אותו ויהי מה. חייבת ללמד אותו מה זו אשה, להצית בו את האש, לראות אותו משתולל כמו אריה, לענג אותו עד שיתחנן על חייו והמיטה תקרוס תחתינו ברעש נורא.

     

    בבת עיניו של הוריו, עדיין גר איתם, שנה אחרונה באוניברסיטה

    פגישה שנייה: אנחנו יושבים בבית שלו, בבית של ההורים שלו. הבית דחוס בחפצים וקשקושים, דמויות קטנות מחרסינה, קריסטלים נוצצים, תמונות רנסנס וקירות מכוסים בטפטים פרחוניים. אמא שלו, אשה חביבה, רומניה טיפוסית עם תסרוקת משנות ה-50 ומבטא מתגלגל, מכרכרת סביבי, מציעה לי עוגיות, מביאה מיץ פטל, שואלת בנחמדות מתי אבא שלי עזב את אמא שלי ולמה יש לי קסדה של אופנועים ביד. אבא שלו יושב בכורסה ושותק בנימוס, איש קטן, חייכני, עם ראש כדורי וקרחת טבעית מבריקה ומושלמת. בתול25 יושב על הספה, נבוך קצת, בן יחיד, בבת עיניו של הוריו, עדיין גר איתם, שנה אחרונה באוניברסיטה. אני לא חושבת שהרשמתי אותם במיוחד, אפילו שלבשתי חצאית ארוכה וצנועה וכפתרתי את החולצה עד למעלה, שלא יראו את הקעקוע של הנחש שמתפתל על גופי ונושק לצווארי. 

     

    אני מציעה לו להראות לי את החדר שלו, הוא מסתכל לעבר הוריו, והם מתעמקים לפתע בעוגיות שלפניהם. הוא קם נבוך ואנחנו נעלמים בחדרו. החדר שלו מרוהט כחדר של ילד קטן, טיסנים משתלשלים מהתקרה וגיבורי הילדות שלו תלויים על הקירות. אני רואה ארגז משחקים ונדמה לי שרגל של ברבי מציצה מהארגז. אני מרפרפת על אוסף התקליטורים שלו, כולם סיפורי ילדים. אני נתקלת בכיפה אדומה, עם תמונה מפחידה של הזאב על אריזת התקליטור, אני מדמיינת אותנו צופים בסרט, וכשהזאב חושף את שיניו אני מחבקת אותו מרוב פחד. "בוא נראה את כיפה אדומה", אני מציעה בתמימות.

     

    "אוקיי", הוא אומר בשמחה, "סיפור נחמד. הטלוויזיה בסלון".

     

    אני קופאת, לא לזה התכוונתי, הבית שלו סוגר עלי, אין לי שום חשק לצפות בכיפה אדומה עם ההורים שלו. "אצלי בבית", אני קובעת - והוא לא מערער.

     

    הוא יושב מאחוריי על הווספה, שנראית כמו צעצוע בין ירכיו האדירות. אני אומרת לו לחבק אותי כדי שלא ייפול, הוא ממלא הוראות, הידיים שלו בדיוק על הבטן לא למטה ולא למעלה. אני מתפתלת בין המכוניות ובין החיבוק שלו, מה הוא מרגיש? אני מהרהרת ובולמת, והוא נלחץ אלי גדול וחם.

     

    אני שותה ומרגישה את החום וההתרגשות גואים בי

    אנחנו יושבים בסלון שלי מול הטלוויזיה. "תשתה קצת וודקה?" אני שואלת כבדרך אגב, ולהפתעתי הוא לא מתנגד. אני מוזגת לו בנדיבות בכוס זכוכית גדולה של מיץ, והוא לוגם כאילו זה מים. אולי הוא מחוסן בפני אלכוהול, אני חושבת לעצמי, אולי עמידות לאלכוהול ובתולים הולכים יחד, אולי זה נספג לו בשרירים במקום להיכנס למוח ולתחתונים. אני שותה ומרגישה את החום וההתרגשות גואים בי: אני אשכיב אותו הלילה, ויהי מה. 

     

    "רוצה כיפה אדומה, או שנעשה משהו אחר, אולי נשחק ברופא ואחות?" אני מיתממת. 

     

    "כיפה אדומה זה בסדר" הוא אומר לי ברצינות "אני אוהב את הסיפור הזה, אני אוהב את הטוהר שלה ואת התחמנות של הזאב. אני אוהב את הניגוד העצום שבין הדמויות. את השאלות המיתממות שלה על השיניים החדות והאף הארוך, ואת הגוף השחור והגס שלו בתוך הסדינים הנקיים של סבתא".

     

    "טוב", אני מסכימה, "אתה תהיה הזאב ואני כיפה אדומה".

     

    "יש לך תלבושת של כיפה אדומה?"

     

    "יש לי תחתונים אדומים, אני חושבת שזה יספיק".

     

    "אני לא יכול להיות הזאב, הוא רע ואכזר וכוחני, זה לא מתאים לי, אני חושב שהוא מתאים יותר לך".

     

    הוא משחק לי לתוך הידיים, נותן לי לפתות אותו

    הסיפור הזה מתחיל לקסום לי יותר ויותר, הוא משחק לי לתוך הידיים, נותן לי לפתות אותו, אולי הוא מנחש שזה מה שאני בעצם רוצה? אולי הוא רוצה להתפתות ולאבד את בתוליו במיטתי? הלב שלי דופק בחוזקה, הוודקה גועשת בדמי, הבטן שלי מפרפרת, מתה לטרוף אותו.

     

    "אבל אין לי לבוש של זאב, אין לי מעיל עשוי מפרווה".

     

    "גם לזאב לא היו בגדים מיוחדים, הוא פשוט היה בלבושו הטבעי, עירום מתחת לשמיכה".

     

    אנחנו סוגרים פרטים אחרונים, אני כעת כמעט בטוחה שזהו זה, שהוא בעניינים, הולך לאבד את בתוליו, שהוא מבין מה הולך לקרות, ואני משחיזה את שיניי.

     

    אני מתחת לשמיכות, לבושה בלבוש חווה, מחכה לכיפה אדומה שתבוא לבקר אותי.

     

    הוא נכנס לחדר, והתחתונים האדומים והזעירים שלי לא מצליחים להסתיר את הדרו.

     

    "שלום סבתא", הוא אומר בביישנות, "הבאתי לך פרחים טריים מהאחו". הוא מגיש לי את הפרחים המיובשים מהסלון. הלשון שלי נאלמת, אני צופה בגוף המדהים מדקלם את השאלות הנאיביות של כיפה אדומה ואני לא יכולה יותר, אני מזנקת מהמיטה, מתנפלת עליו וטורפת אותו.


     

    שעה מאוחר יותר אנחנו שוכבים מחובקים במיטה. ואני מסתכלת עליו בכעס.

     

    "עבדת עלי זאב מתחזה, כמה כיפות אדומות הכנסת למיטה עם התרגיל המלוכלך הזה?"

     

    בתול25 צוחק בקול אדירים ומועך אותי בידיו הגדולות, ואני מתחפרת באושר ועונג בין הזרועות הפלאיות שלו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הררי שרירים שבא לטפס עליהם
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים