בגידה או הזנחה

זהו סיפור חיים שמלמד כי למטבע אכן יש שני צדדים. לאורך שנים הורגלנו לחשוב ולדעת, כי בגידה הוא מעשה של אדם אחר בלבד כלפי הנבגד, ואנו - הנבגד, אין לנו כל קשר למעשה, למעט היותנו קורבנות של הבוגד. בסיפור זה ניווכח ונגלה אמיתות אחרות.

יפה הגיע אליי לטיפול על רקע של בגידה זוגית ורגשית, היא שיתפה אותי עוד בשיחת הטלפון הראשונה בטרם פגישתנו על כך שבעלה, לו היא עדיין נשואה, בגד בה שנים ארוכות עם נשים אחרות. בפגישתנו הראשונה, בעודה מתיישבת בכורסא, החלה להיאנח: "אני נשואה למשה כבר 45 שנים ועוד בטרם נישאנו כבר נודע לי שמשה שהוא אינו גבר של אישה אחת בלבד, ולמרות זאת מעולם לא היה בי האומץ והביטחון להתגרש ממנו ולפרק את הקן המשפחתי. בבית הוריי חונכתי שאסור לפרק משפחה, חונכותי לעצום את העיניים, להפנות את המבט, לנשוך את השפתיים, ולבכות בלילות, כל זאת במחיר כבוד המשפחה."

בעודי מקשיבה לדברים שסיפרה יפה, שאלתי את עצמי מה גרם לה הפעם לאזור אומץ ולהגיע לחדר הטיפולים בכל זאת. יפה ענתה שבאה לבקש את עזרתי משום שגילתה שבעלה של בתה בוגד והיא איננה יודעת. יפה תוהה מה עליה לעשות עם הידיעה הזו.

נשמתי עמוקות וניסיתי להבין כיצד אוכל לבשר ליפה שלא קל יהיה לגלות שיש קשר בין היותה אישה נבגדת כל חייה לבין היות בתה נבגדת אף היא. ביקשתי ממנה לספר על חייה לפני שהכירה את בעלה, שאלתי אותה כיצד חיי הזוגיות של הוריה התנהלו ומה היא חושבת וזוכרת מהם.

יפה סיפרה שהאב היה השולט בבית והאם הייתה הנשלטת, היא היתה עקרת בית שגידלה את ילדיהם המשותפים והאב פרנס את המשפחה. לגבי טיב היחסים הזוגיים אמרה: "מהמידע שזכור לי, אינני זוכרת יחסים חמים ואוהבים ביניהם, אינני זוכרת מגע מחבק ואוהב, אינטימיות רגשית ושותפות בכלל". לשאלתי אודות תחושותיה כילדה בעודה שותפה לחוויות השונות, נזכרה בחוויה שהייתה לה בגיל 17 שהובילה להבטחה עצמית שלעולם לא תינשא לאף אחד ושלעולם לא תביא ילדים לעולם המורכב הזה.

ביקשתי ממנה להרחיב והיא סיפרה שמעולם לא אהבה את ילדותה בבית הוריה משום היחסים הלא נעימים ששררו בבית. תמיד הרגישה עצובה, מאוימת, מפוחדת ומתביישת להביא חברות לבית שבו גדלה, "הוריי היו רבים ללא הפסקה ובכל הזדמנות, זו הייתה אלימות מילולית מתמדת, וזה הביך אותי מאוד". שאלתי אותה אם זכור לה שילד מילדיה חש את אותו התסכול, פחד, בושה ואי נוחות להביא חברים לביתו-ביתם. היא ישבה ונשמה עמוקות וניסתה להיזכר בחוויה זהה. בהדרגה, מפגישה לפגישה, העלתה יפה זיכרונות מעברה, זיכרונות שמעולם לא חשבה שיש להם חשיבות, ערך והשפעה על חייה הנוכחיים. היא שיתפה שמעולם לא ראתה את אימא נלחמת על מקומה, היא זוכרת אישה מפוחדת מבעלה שמסתתרת מאחורי ילדיה, ילדה- אישה בעצמה כך היא מספרת. אישה מאוד חולה פיזית, עצובה, חסרת ביטחון עצמי וחסרת זהות עצמית. בהזדמנויות רבות, ובעודה משתפת את זיכרונותיה, נראה היה שהיא מתחילה לראות את הקשר בין היחסים שלה עם משה ועד כמה התנהלותה זהה לזו של אימה.

לגלות ולהיווכח

התקשתי להאמין שבגילה של יפה היא תמצא כוחות מתאימים להיחשף לעצמה ותבחר לעשות שינוי בתודעה בגיל 63. לאחר 10 חודשי טיפול יפה התוודתה: "האמנתי שאני באה לפגישה או שתיים להתייעצות, מעולם לא האמנתי וחשבתי שאשאר לטיפול ארוך טווח, ובוודאי לא אשאר מספר חודשים". יפה למדה ליהנות מכך שלראשונה בחייה יש מי שמאזין לה באמת, תומך בה, מייעץ לה ובעיקר אינו שופט אותה על חייה הקודמים. היא למדה לחלוק איתי את המצוקות, הרגשות והתחושות שמלוות אותה כל ימי חייה. היא נזכרה שבגיל 13 בעודה מטיילת עם חברה, היא פגשה ברחוב את אביה עם אישה זרה, הדבר הביך אותה עד דמעות ולכן באופן ספונטני התעלמה ממנו ולא דיברה איתו, וכך דאגה להביך אותו בחזרה. היא ישבה בחדר ובכתה ללא הפסקה, כאילו חזרה להיות אותה ילדה בת 13, לקחה לידיה את אחת הכריות ששכבה בסמוך אליה וחיבקה אותה חזק אל ביטנה הרכה, כאילו שהיא מבקשת לנחם את עצמה, ובאופן זה, מקלה על הכאב הגדול שנשאה בגופה כל כך הרבה שנים.

יפה החלה בתהליך של אבל, היא החלה להתאבל על עוגמת הנפש שחוותה לאורך שנים רבות וארוכות עוד מבית הוריה. בעודה בוכה ומשתפת את רגשותיה וזיכרונותיה, היא שאלה אותי במה זה עוזר לה כרגע להיזכר ולהתאבל על שנות חייה. זה הרגע בו יכולתי, לראשונה, לשקף לה את השחזור של מבית הוריה, השפעתם על חייה האישיים והזוגיים, ולאור כך השפעתם גם על חייה של בתה. הזכרתי לה את פגישתנו הראשונה ואת הסיבה שלשמה היא הגיע אליי לטיפול וניחמתי אותה בכך שלאבל הזה יש משמעות וחשיבות רבה, היות ובדרך זו היא תוכל לראשונה בחייה לקחת אחריות ולבחור בעצמה במה נכון עבורה ועל מה היא מוכנה לוותר באמת, האבל הזה משחרר אותה מתפקידים שאינם שייכים לה ובדרך זו היא מהווה דמות לחיקוי.

להשתחרר למציאות חדשה

יפה החלה להבין ולגלות שהיא בעצמה הייתה קורבן של מציאות שאותה לא בחרה, ועכשיו היא מסוגלת לראות, להרגיש, לנשום ולהיפתח מחדש כמו פרח שהיה סגור שנים רבות. התאפשר לה, סוף-סוף לדבר, לבכות, לצעוק, לפעמים לצייר, וכל זאת על מנת שתוכל להשתחרר מכל המכאובים שהיא נושאת בתוכה ואינם מאפשרים לה לראות, הן את עצמה והן את המציאות החיצונית.

באחת מהפגישות הבחנתי שיפה משפילה מבט ממש כמו ילדה רכה וקטנה, כששאלתי מה קרה, היא החלה לשתף שגם בהיותה ילדה בת 6 בכיתה א' היא זוכרת את עצמה מוותרת בכל הזדמנות על מקומה ורצונותיה, היא נזכרת שתמיד הייתה ילדה למופת ומעולם לא הרשתה לעצמה למרוד או להיות ילדה "רעה". היא הוסיפה שבעצם, לראשונה בחייה, היא מבינה שהיא וויתרה על עצמה, על חייה האמיתיים כבר בגיל מאוד צעיר. היא מבינה, כרגע, שהחיים שאותם היא ניהלה ומנהלת, אינם פרי בחירתה האמתיים.

יפה מבינה שכל חייה היא בגדה בעצמה ללא הרף ולכן אין פלא שהיא נבגדה בבגרותה. "מעולם לא הייתי ערה לכך שיש לי אחריות לסיבה שנבגדתי כל חיי. מעולם לא הנחו אותי לדאוג לצרכים האמיתיים שלי. רק עכשיו בחיי, אני לומדת לראשונה שפה חדשה בגילי המבוגר".

שמחה שמעולם לא התערבה קודם לכן בחיי בתה, אמרה: "לא היו בידי הכלים המתאימים לכך. עכשיו, אני מבינה שהדבר היחיד שאני יכולה להעניק לבתי הוא דמות לחיקוי. עכשיו אני יכולה לומר לה שעליה לבחור את מסלול חייה, ועל מנת לשנות את הירושה הרגשית שקיבלה ממני ומאבות אבותיי, עליה לקבל עזרה מקצועית בעצמה". יפה המשיכה לטפל בעצמה והחלה להחזיר לעצמה את החלקים בתוכה ואת השנים האבודות.

באהבה גדולה,

טלי כנפי, מטפלת אינטגרטיבית