אדוני היו"ר, אפתח בשיר
עם הודעתו הדרמטית של ווייקלף ז'אן, לפיה ירוץ לנשיאות האיטי, נזכרנו בכמה זמרים נוספים שחצו את הקווים: ז'ילברטו ז'יל הברזילאי, סאני בונו האמריקאי ואפילו ננה מושקורי היווניה
הודעתו של ווייקלף ז'אן, לפיה הוא מתכוון להתמודד על נשיאות מולדתו האיטי, אמנם מפתיעה, אך היא בהחלט לא המקרה הראשון בו אמן מצליח חוצה את הקווים לכיוון הפוליטיקה. כוכבי פופ ורוק כבר הפכו לשרי ממשלה, חברי קונגרס ושגרירים. נשיאים, לעומת זאת, טרם היו מעולם המוזיקה.
ארצות הברית העלתה את כוכב הקולנוע המינורי רונלד רייגן אל כס הנשיאות. צ'כיה העבירה את המחזאי ואצלב האבל מבמות התיאטרון לפודיום הנשיאותי. האם האיטי היא הבאה בתור? בעוד שלושה חודשים נדע.
אז נשיא מדינה מזמר לא היה, אבל ראש ממשלה מוזיקלי היה גם היה. איגנצי ין פדרבסקי היה מלחין ומוזיקאי פולני שהתמחה בביצוע יצירות של שופן. בשנת 1901 הועלתה לראשונה אופרה שכתב, "מנרו", וזו למעשה האופרה הפולנית היחידה שעלתה אי פעם בארצות הברית.
פדרבסקי. כריזמטי, אבל לא ראש ממשלה מוצלח (צילום: Gettyimages)
פדרבסקי היה פטריוט נלהב שפעל רבות למען עצמאות פולין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה בין מקימי "חבר הוועד הפולני הלאומי" ונתמנה לחבר בו. ב-1919 נבחר לראש ממשלת פולין וכן לשר החוץ, וייצג את פולין בדיונים לפני חתימת הסכם ורסאי בפריז.
למרות שהיה כרזימטי מאוד וזכה לפופולריות רבה בארצות הברית, בעיקר אצל הנשיא וודרו ווילסון, פדרבסקי התגלה כפוליטיקאי כושל ולא עמד בקשיים הרבים שעמדו בפני המדינה הפולנית הצעירה, ביניהם סכסוכי גבולות עם אוקראינה ומרידות של קומוניסטים מבית. לאחר ששב מפריז לא הצליח להקים ממשלה והתפטר בנובמבר, אחרי פחות משנה בתפקיד. נו, שוין.
ז'יל - מהכלא אל משרד התרבות
מוצלח יותר היה הנסיון של ז'ילברטו ז'יל בעולם הפוליטיקה. ז'יל, זמר ברזילאי אהוב וותיק, מראשי תנועת ה"טרופיקליה" ופעיל בארגוני זכויות אדם ואיכות הסביבה, היה אקטיביסט פוליטי שבעת משטר החונטה הצבאית בארצו נעצר ונכלא, ולאחר מכן גלה לאנגליה. ב-2003 הוא זכה לעדנה: כחבר מפלגת "הירוקים", נבחר לתפקיד שר התרבות של ברזיל, תחת הנשיא לולה דה סילבה.
לפנים משורת הדין, הנשיא אישר לשר שלו לטפח במקביל את הקריירה המוזיקלית. "אני יכול לעבוד משני עד שישי במשרד השר, ולהופיע בשבת ובראשון", סיפר עם היבחרו.
שיא הקריירה: ז'יל פעל רבות כדי לתמוך בקידום הקשר בין ברזיל לארגון Creative Commons, ובכלל היה ער להתקדמות הטכנולוגיה והאינטרנט, וביקש להקים מאגר של מוזיקה ברזילאית חינמית ברשת. לצד זה, פעל גם לטיפוח אמנות ילידי ארצו.
עם זאת, לאחר חמש שנות כהונה, החליט ז'יל לפרוש. בהודעה שמסר אמר שהצורך לנאום בציבור פגם ביכולת השירה שלו. הוא חש שלא יוכל להמשיך בפעילות הפוליטית מבלי לפגוע בזו היצירתית, ובחר לפרוש. בשנתיים האחרונות ניתן לראותו בהופעות כשהוא מטפח את הבן שלו, בם ז'יל.
בונו - האקס של שר
הטרנספורמציה של סאני בונו היתה אחת המפתיעות בעולם המוזיקה והפוליטיקה. בונו, מוזיקאי ומפיק מצליח, עבד עם פיל ספקטור וכתב להיטים כמו "Needles And Pins". הוא גילה את הזמרת הצעירה שרלין סרקיז'ן, התחתן איתה ויחד זינקו לתהילה בתור הצמד "סאני אנד שר" שהוציא להיטים כמו "I Got You Babe" ו-"And The Beat Goes On". הצמד הצליח כל כך, ואף קיבל תוכנית טלוויזיה משלו, שם שמח בונו לקחת על עצמו את תפקיד הליצן.
בונו עם שר. הלהיט שלהם חקוק על מצבתו (צילום: Gettyimages)
לאחר שהשניים התגרשו, נדמה היה שהאקס של שר נותר מעט בצללים בעוד הקריירה שלה המריאה. בסוף שנות ה-80 החל להיות מעורב בחיים הפוליטיים בפאלם ספרינגס שבקליפורינה, שם התגורר. הכל החל מהתסכול שחש מהבירוקרטיה הכרוכה בפתיחת מסעדה מקומית. הרצון ליצור שינוי הביא אותו לרוץ לעיריית פאלם ספרינגס, תפקיד אותו מילא בין 1988 ל-1992. הליצן, התברר, הפך לאיש רציני.
כעבור שלוש שנים נבחר לקונגרס מטעם המפלגה הרפובליקנית ונותר בתפקידו עד ל-5 בינואר 1998, אז נהרג בתאונת סקי טראגית בגיל 63, במהלך חופשה באגם טאהו. על קברו חקקו את המשפט "And the beat goes on". אגב, בימים אלה נמצאת בכותרות בתם המשותפת של בונו ושר, צ'סטיטי בונו, לאחר שעברה ניתוח לשינוי מין והיא עתה גבר העונה לשם צ'אז.
שיא הקריירה: "חוק סאני בונו" מ-1998, שמאריך את משך ההגנה על זכויות היוצרים על יצירות ב-20 שנים, מ-50 שנה ל-70 שנה לאחר מות היוצר. מאחר שהחוק אושר בלחץ של תאגידים כמו "דיסני", שחשש כי זכויות היוצרים שלו על דמויות כמו מיקי מאוס ודונלד דאק עומדות לפוג, יש הקוראים לחוק בלעג "חוק ההגנה על מיקי מאוס".
גארט - המיטה הלוהטת של שר האמנות
כשלהקת "מידנייט אויל" האוסטרלית, בהנהגתו של פיטר גארט, הוציאה את להיטה "Beds Are Burning", המקצב הפופי והפזמון המידבק הסתירו את העובדה שמדובר בשיר מחאה נוקב. השיר, מ-1987, התייחס לשבט הפינטופי, ילידים אבוריג'ינים, וביקש להשיב אליהם את אדמותיהם שנגזלו על ידי האדם הלבן. "איך נוכל לישון כשמיטותינו בוערות?", הם שאלו, "הגיעה העת, עובדה זו עובדה. זה שייך אליהם, ועלינו להחזיר להם בחזרה".
אבל מחאתו של גארט לא הסתיימה בלהיט היחיד הזה. כחבר מפלגת הלייבור האוסטרלית, גארט הפך לחבר בבית הנבחרים ב-2004. כשהלייבור זכו בבחירות, גארט מונה להיות שר לענייני סביבה, מורשת ואמנות.
שיא הקריירה: כמי שהיה חבר במפלגה למען פירוק נשק אטומי, גארט הפתיע את בוחריו כשהחליט בשנת 2007 להרחיב את מכרות האורניום בדרום אוסטרליה. המגזין "The Australian" הרים גבה על המעשה, כשציטט את שיר של מידנייט אויל המתלונן שלמכרות ולחברות אורניום יש יותר זכויות מלאנשים, ותהה אם הצטרפותו של גארט למפלגת הלייבור גרמה לו לשינוי דעתו.
גארט הגן על החלטו באמרו שהוא יקפיד על תנאי בטיחות מחמירים במיוחד כדי למנוע נזק אקולוגי וכי "לעולם יקיים את המדיניות של המפלגה שבה אני חבר, ואבטיח את ההגנה הטובה ביותר על הסביבה באותה הזדמנות".
מושקורי - שובו של השיש האובד
קשה להאמין, אבל ננה מושקורי בת ה-75 לא חדלה להופיע עד לפני שנתיים. הזמרת היווניה הוותיקה, מכרה כ-300 מיליון עותקים מאלבומיה, בקריירה שהחלה לפני 50 שנה, עם תחנות באירוויזיון ואפילו כאן בישראל.
ב-1993 מונתה מושקורי לשגרירת רצון טוב מטעם יוניצ"ף וקיימה סדרה של מופעי צדקה למען בוסניה. בשנה שלאחר מכן נבחרה כחברת הפרלמנט האירופי, מטעם מפלגת הימין היוונית "דמוקרטיה חדשה".
את התפקיד מילאה במשך חמש שנים, ולמרות חוסר חיבתה לפוליטיקה ואופייה העדין, פעלה למען נושאים הקרובים ללבה, לרבות זכויות נשים. לאחר שפרשה, המשיכה בפעילותה ביוניצ"ף ובהופעות שונות.
שיא הקריירה: מושקורי פעלה רבות כדי לנסות ולשכנע את הבריטים להשיב ליוון את שיש הפרתנון, שנלקח על ידי לורד אלגין ב-1806 ונמצא במוזיאון הבריטי. זהו מקטע שיש גדול הכולל 17 דמויות, שנוסרו מן הפרתנון. למרות שהמוזיאון שילם על השיש, היוונים תובעים את החזרת יצירת האמנות אליהם ובנו מוזיאון חדש באקרופוליס הממתין עד היום לשובו של השיש האובד.
"זו שאלה של צדק", אמרה מושקורי ל-BBC כבר לפני עשור. "אנחנו יודעים שקשה לפתור את זה, אבל הממשלה שלי פתוחה לכל משא ומתן ולכל דיאלוג. השיש הזה נולד ונוצר באתונה ושייך לפרתנון". בינתיים, זה לא עזר.
