שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החופש (הגדול) לעשות בדיוק אותו דבר כמו כולם
    החלטתי שאת החופשה הגדולה הזאת אני מבלה עם הילדים, אבל מה לעשות שעד עכשיו אני עובדת בלי לזוז מהמחשב. התכנונים לחופש קצת שונה בלי לסמן וי על מה שכל ההורים עושים בקיץ כדי להשקיט את המצפון - לא התממשו

    כשאמא של קארין מתקשרת כדי שנעשה משהו ביחד עם הבנות, אני כבר יכולה לנחש מה יהיו ההצעות שלה: תערוכת הרובוטים במוזיאון מדעטק בחיפה, ריקוד המכונה והסרט שרק.

     

     

    זה לא שאמא של קארין היא אדם צפוי באופן מיוחד, אלא שאלו בדיוק היו ההצעות של אמא של לייה, אמא של תמר ואמא של ירדן לפניה. אלה גם היו הבקשות להמלצות/דיס-המלצות בפורומים של הורים בחודש האחרון, והעדכונים מהשטח בשבועיים האחרונים: כמעט מדי יומיים אני קוראת ושומעת חוויות על 3 תערוכות שהן הלהיט של הקיץ הזה, 2 סרטים (שרק וצעצוע של סיפור) ואירוע אחד שמתחיל ב-6 בערב.

     

    הילדים שלנו, שהם הגנים שלנו בגוף אחר, קטן ומתוק, שמתחנכים על-ידינו וחיים על-פי הניווט שלנו, הולכים במשך השנה לאותו מוסד – בית ספר (או גן). לכל בית ספר שם אחר, כתובת אחרת, מנהלת אחרת, אבל מבנה דומה עם סורגים מאיימים ואותה תוכנית לימודים של משרד החינוך.

     

    עדר של כבשים

    בבוקר הם נראים כמו עדר של כבשים – עבור זר הרואה אותם נוהרים אל הכיתות מהר לפני הצלצול, אין הבדל מהותי בין מאי לבין נוי – אותה קומה, אותו ילקוט (למעשה, לנוי יש ילקוט של ברבי ולמאי של בראץ, אבל זר לא יידע את ההבדל), הם לובשים תלבושת אחידה וכולם יבלו את השעות הבאות באותו אופן בין אם קוראים למורה שלהם ענבל ובין אם יפה.

     

    בחופשה הגדולה (זה המינוח הנכון, "חופש" הוא מונח אבסטרקטי, חופשה היא פרק זמן קצוב של הפסקה מהשגרה) הם לא חייבים להיות חלק מנהר זורם של ילדים ברחובות הקניונים, שנכנסים לעוד שובר קופות עם משקפי תלת-מימד, הם לא חייבים להיות כל יומיים בבריכה וגם לא חייבים לראות תערוכות שלא מעניינות אותם, או שכן אבל הצפיפות מקשה את הצפייה והלמידה.

     

    כשהייתי קטנה, גדלנו בבית הספר על שירים של נעמי שמר, בין היתר. אחד השירים שלה אומר: "כמעט הכל אפשר בחופש הגדול:

    אולי ניסע לכפר בחופש הגדול

    לעזור שם בבציר בחופש הגדול

    וקצת לקצור חציר בחופש הגדול"

     

    מה נעמי שמר הייתה אומרת?

    כששמר כתבה את השיר הזה היא לא ידעה שמה שיעמוד לו הוא הלחן וכניסת השיר לפנתיאון בתי הספר. הטקסט עצמו לא מדבר אלינו יותר: ב-2010 אף הורה שפוי לא ייסע לבילוי באתר שאינו ממוזג. כדי לעשות וי לעצמו על "בילינו בחופש" ילקחו את הילדים פעם אחת ללונה-פארק ושם יקלל ההורה את החופש הגדול מדי, את משרד החינוך ואת כל ההורים שרצו כמוהו לעשות וי. כשיחזור הביתה יגיד את ברכת המזגן.

     

    התרגלנו. כפי שלא יעלה על דעתנו לצאת מפתח הבית ללא מכשיר אינטראקטיבי שיחבר אותנו עם כל מי שלא נמצא איתנו, כך אנו לא יכולים לדמיין את חיינו ללא המזגן – אותה קופסה מפיצת קרירות המחממת את העולם שקיבלנו.

     

    ככה בדיוק אנחנו מוצאים את עצמנו ממשיכים את רעיון השגרה עבור ילדינו גם בימי חופשה: לוקחים אותם לאותן האטרקציות, לאותם הסרטים, לאותם הקניונים ופעמיים בשבוע לבריכה. החיים כופים עליהם שטאנץ כל השנה, אנחנו מאמצים אותו בחופשה הגדולה.

     

    אבל החופשה הגדולה היא הזדמנות לנוח באמת, לנקות את הראש מאשתקד ולהשתקם ממנה. החופשה הגדולה ממש לא חייבת להיות המירוץ אחר הבילוי. גם הילדים מתעייפים, גם להם חם, גם להם מגיעה פאוזה, בלי שידחפו אותם בתור לגלגל הענק. גלגל ענק יש להם במהלך כל השנה. תתקשו להבחין בילד הפרטי שלכם בגלגל – כולם לובשים בו את אותה החולצה.

     

    בחופשה הגדולה יש לנו הזדמנות לתת לילדים שלנו להיות הם עצמם. לשבת בחדר שלהם לבד (אם הם לא קטנים מדי) וללמוד להיות עם עצמם – לקרוא ספר, לחטט לעצמם במגירות, לשחק במשחקים שנשכחו ולחשוב לעצמם מחשבות. להיות עם עצמם.

     

    בחופשה הגדולה יש זמן לשחק עם הילדים במשחקים שאין זמן לשחק בהם במהלך השנה, לעשות תיאטרון בובות עם סיפור שהילד אוהב, לבשל ביחד, ללכת לספריה, לעשות יצירות, לבלות עם חברים בבית וגם עם האחים, וגם לשבת ולדבר.

     

    ומוסיפה נעמי שמר:

     

    אבל הכי נחמד בחופש הגדול

    פשוט להיות לבד בחופש הגדול

    ועל חולות זהב בחופש הגדול

    לשכב לי על הגב בחופש הגדול

     

    חלק מעניין "סדרות הכיופים" האלה נובע ממחשבות שלנו, ולאו דווקא מצורך אמיתי של הילדים, אלא מרגשי האשמה על שעות העבודה של רובנו לאורך כל השנה, והאמונה שפעילות אטרקטיבית צפופה היא השיפוי האולטימטיבי.

     

    אמא עובדת - אבל לפעמים על עצמי

    כמי שעובדת מהבית, אני יכולה להעיד שאין לי פטור ולא הקלות על רגשות האשמה האלה. אולי אפילו יש לי יותר – כשילד יודע שאמא בעבודה ולא כאן, הוא מקבל את זה. אבל כשאמא כאן - למה היא מעדיפה להיות במחשב ולא לשחק איתי? למה היא מסתגרת בחדר העבודה שלה בטענה שיש לה דד-ליין? (וכשהיא קצת תגדל אני גם אצטרך להסביר לה איך זה שאני גולשת באינטרנט וקוראת לזה עבודה).

     

    אבל כן. החיים הם לא תוכנית כבקשתך. בגלל שאני אמא ל-2.5, החלטתי שאת החופשה הגדולה הזאת אני מבלה בזמן איכות עם הגדולה שלי ונותנת לה את כל התשומת לב שתיחסך ממנה לקראת הלידה הצפויה. כל-כך רציתי וחיכיתי לזה, לא פחות ממנה. אבל יולי עבר עלי מול מחשב ומקלדת, וכבר אמצע אוגוסט וזמן האיכות הזה טרם הגיע. ורגשות האשמה תופחים כמו בצק שמרים מרושע.

     

    הכותבת היא מנהלת תוכן, כותבת ועורכת, עוסקת במיתוג ושיווק באינטרנט, קופירייטרית ואמא. ניתן ליצור עמה קשר בדוא"ל: galyster@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים