הפרוזה פורחת, החיים פחות

סיכום השנה הזו בפרוזה הישראלית לא יהיה רשימת הספרים הנבחרים שלי. קודם כל כיוון שגם לי מגיעה מנוחת-חג. אני מבין את הציפיה ממבקר שיכתוב את דעתו על ספר, ולא רק ינתח אותו. אני פחות מבין את הציפיה שמבקר ידרג ספר ביחס לספרים אחרים, אבל גם את זה אני עושה פה ושם.

קשוע והקשר לפרוזה העברית בשנות ה-20

אנשים קוראים ביקורת גם כדי להחליט מה לקרוא ולא לקרוא והם זקוקים להמלצות, לפעמים גם להעדפות. אבל האמת הפשוטה היא שכל עניין הציונים הזה הוא המחיר שאני משלם על המקצוע שלי - לא התענוג שאני מפיק ממנו.

כשהייתי נער והתחלתי לכתוב ביקורת נהניתי מתפקיד השופט לשבט או לחסד, אבל את ההנאה הזאת איבדתי מזמן. מי קורא רומן כמו שהוא קורא מחברת-בחינה? מי רוצה אווירת בחינה כשהוא נשכב על ספה ומשתקע בספר? קורא נורמלי קורא כדי להרגיש את החרטה של הדמות, או את קימור המותניים שלה, או את ההחלטה שלה להתגרש.

בזה הוא משקיע 90 אחוז מאנרגיית הקריאה שלו, ואולי 10 אחוז הוא משאיר כדי לדרג את הספר באיזו ליגה. רק מבקרים אמורים לקרוא עם עיפרון ביד ולתת לכל חיוך שבספר ציון 89 או ציון 21.

חוץ מזה, מי שאוהב ספרים - אוהב גם השיחה שנוצרת סביב ספרים. ובשיחה הזאת כל קורא, וכל מבקר, הוא רק קול אחד מרבים. לכן סיכום השנה הזה יהיה לא נבחרת הספרים שלי, אלא כמה מן השאלות שעניינו אותי בדיון הציבורי שהתפתח בעקבות כמה מן ספרים.

דיון ראשון - בין אמת לבדיה

דיון בכיוון אחד התפתח סביב שני ספרים שונים מאוד זה מזה: "תש"ח" של יורם קניוק ו"אוי ארצי" של יאיר גרבוז. בשניהם יש עירוב של כתיבה לא-בדיונית עם כתיבה בדיונית. קניוק כותב על חוויות העבר שלו במלחמת העצמות וגרבוז כותב על ההתרשמויות שלו מישראל של היום.

גרבוז. התרשמויות מישראל של היום (צילום: צביקה טישלר)

שניהם דואגים להבהיר לנו שהם משלבים באמיתות שלהם גם בדיות שלהם - דמויות מומצאות, הזיות, אפשרויות שלא התממשו. ניכרת בהם גם איזו חדווה להתרוצץ מן האמיתות אל הבדיות ובחזרה. ושניהם תרמו לחידוד תשומת הלב שלנו לקו המפריד בין בדיה ספרותית לבין ספרות בלתי-בדויה.

אני בוחר בנושא הזה כראשון בגלל העובדה הידועה היטב שבישראל יוצאים כעשרה ספרים בכל יום. השפע הזה הוא סימן של חיים ספרותיים עשירים-במיוחד. בכל פעם שמישהו מוצא טעם לפגם בשפע הזה - אני מתפלא. האם הרבה ספרים זה רע? האם הרבה ספרים זה כמו הרבה אבטלה, או כמו הרבה שנות מלחמה, או כמו הרבה שלטי פרסומת?

בארץ שיש בה כל כך הרבה דברים שמתרבים כדי להרוג, או כדי לאמלל, או כדי לעשות כסף – יש צורך באובדן קשה במיוחד של חוש המידה כדי לדבר על ספרים כאילו היו מחלות. האם ספרים מעטים הם ערובה לאיכות? להיפך. ככל שיצאו ספרים רבים יותר יש סיכוי טוב יותר שגם איכות תצמח מהם. האם כדי להתחנך לנביבות מחכים המוני בני אדם לספרים דווקא? האם תוכניות הריאליטי הטיפשיות לא מרוקנות את השכל יותר מן הספר הנחות ביותר?

מי שלא יודע להגיד לנו כלום על הדרך לעשות בישראל טלוויזיה טובה יותר, שלא יתעסק במילה הכתובה. לא שם נמצא הרוע הישראלי. ומי שמוצא אותו שם, כך הוא נותן לעצמו פטור מלטפל ברוע במקומות האמיתיים שבהם הוא נמצא: במלחמות, בעוני, באובדן האמון של האזרח בפוליטיקה. טוב שיצאו ספרים רבים. נקודה. 

אבל כשיוצאים ספרים רבים, טוב שנהיה ערים לקווי הגבול – שלפעמים הם נחוצים ולפעמים הם מפריעים - בין בדיות לבין אמיתות. כי בלי הדיון הזה ירחפו הספרים שלנו באיזה חלל סטרילי של חיים בין שתי כריכות של ספר. אין חלל כזה. אנחנו יוצאים מן הספרים אל רחובות, ואל יריות, ואל משכורות. וטוב שיש ספרים שמזכירים לנו את שערי הכניסה אליהם, ואת שערי היציאה מהם.

דיון שני - ספרות המוקדשת לז'אנר

דיון שני, ונחוץ מאוד, העלו ספרים כמו "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד ו"אנשים טובים" של ניר ברעם. הפרוזה בשני הספרים האלה הקדישה תשומת לב רבה לז'אנר שבו היא בוחרת. ערד שאלה מהו מקומו ההולך ופוחת של הסיפור הקצר, ולמה הרומן הולך ונעשה הצורה הספרותית שרוב הקוראים בוחרים בה.

מאיה ערד. גבולות הז'אנר והצורה

ניר ברעם לקח ברצינות רבה את המשימה לכתוב רומן. יש ברומן נטיה (לא הכרח) אל רוחב יריעה הסטורי, אל תחקיר שקודם ליצירה, אל יותר מעלילה אחת, אל התפתחות הדרגתית והשתנות של דמויות. הסיפור הקצר, לעומת זאת, נוטה אל ריכוז בכל: בעלילה, בדמויות, בהדרגתיות.

בריא מאוד לחיים ספרותיים לשאול על גבולות הז'אנרים, על אתגרי הז'אנרים, על התקבלות הזא'נרים. כאן גם הסופר וגם הקורא נעשים "בעלי מקצוע", וגם "בעלי מלאכה". ובספרות הנשמה מסתתרת בתוך מלאכה.

דיון שלישי - מבט מחודש אל העבר

דיון שלישי העלו הרומן "אבדות" של לאה גולדברג והמהדורה החדשה של הרומן "גירושים מאוחרים" של א.ב. יהושע. הרומן של גולדברג לא פורסם בחייה, והדפסתו כעת מאפשרת לנו לחשוב מחדש על העבר הספרותי שלנו, על מה שנחשף בו ועל מה שנחסם בו (והסופר עצמו חוסם הרבה יותר מאשר איזו צנזורה, שפעולתה מעולם לא היתה משמעותית בספרות העברית).

גולדברג. לחשוב מחדש על העבר שלנו (צילום: לע"מ)

באשר ל"גירושים מאוחרים" – כאן לא מדובר בספר גנוז, אלא בפרק גנוז. בהשפעה ברורה של עגנון, ובפרודיה על עגנון, הוסיף יהושע לספר המונולוגים המשפחתי הזה גם מונולוג של כלב. ובזמן העריכה הוא השמיט אותו. לקרוא כעת את הרומן בלי ההשמטה – זאת אומרת לקרוא אותו אחרת. טוב לחיינו הספרותיים שאנחנו מפנים מפעם לפעם מבט אל העבר הספרותי, וחושבים מחדש על מה שקראנו בעבר ועל מה שלא קראנו.

דיון רביעי - הפנטזיה בספרות

"כפור" של שמעון אדף ו"פתאום דפיקה בדלת" של אתגר קרת העלו שוב, למרות השוני הגדול ביניהם, את הפנטסיה בספרות. שניהם חידדו מאוד את השאלה מהו עולם הדמיון שנברא במילים? למה אנחנו נמשכים אליו? למה בני אדם מעולם לא הסתפקו בדיאטה הרזה של מציאות חייהם, ותמיד חיפשו מספרי סיפורים שסיפרו להן משהו ש"היה או לא היה"? ולמה זקוקים ישראלים לפנטסיות ספרותיות? ועל מה מפנטזים כאן בשונה מן הפנטזיות של אחרים?

דיון חמישי - מעמד בינוני ערבי

איימן סיכסק עם "אל יפו" וסייד קשוע עם "גוף שני יחיד" שאלו שאלות נחוצות על ערבים שחיים בין יהודים, על העברית שבפי ערבים, על אפליה של ערבים בישראל, ועל הופעתו של מעמד בינוני ערבי-ישראלי מוגן, יחסית, ומפותל בדרך דומה מאוד  סיפרה הפרוזה העברית של שנות ה-20 וה-30 על המעמד הבינוני היהודי שחש מפותל באירופה וברוסיה.

דיון שישי - השפה

תחום דיון נוסף נפתח, וטופל, ב"פרסונה נון גרטה" של יפתח אשכנזי, ב"שפה שסועה" של בוריס זיידמן, ב"הנפשיים" של עמיחי שלו (ג.נ - עורך מדור הספרים ב-ynet) וב"זה הדברים" של סמי ברדוגו. ושוב, מבחינות רבות אלה ספרים רחוקים מאוד זה מזה. אבל מבחינה אחת הם קרובים: הם עוסקים באינטנסיביות בשפה העברית.

אלה ספרים של "גילוי וכיסוי בלשון", כפי שקרא ביאליק למסה שלו. יפתח אשכנזי מכניס חרוזים אל העברית, עמיחי שלו פונה אל המוזיקה וגם אל הטקסטים החידתיים של להקת "נושאי המגבעת", בוריס זיידמן מביא אל הפרוזה את העברית-רוסית של גל העליה הגדול שהגיע מברית המועצות. ואילו סמי ברדוגו מחבר בין העברית המגומגמת של אם

מבוגרת, לבין העברית שלו, זו החותרת לשבור את השפה ולבנות אותה מחדש.

מי שספרות יקרה לו יקרים לו גם הספרים שבודקים את החומר האחד והיחד שממנו בוראים ספרות עולמות: השפה העברית המשתנה במהירות.

מותר, אם כן, לסכם את השנה בפרוזה העברית כשנה של שפע מבורך בספרים, ושפע מבורך בדיונים שהתעוררו סביב ספרים. האם חיי ספרות עשירים הם עדות לחיים עשירים? ההיפך הוא הנכון. ברובה של הפרוזה העברית מחלחלת מחשבה שרוע גדול ועיקום גדול ממלאים את חלל האויר הישראלי.

במידה רבה הפרוזה פורחת לא למרות הניוון בחיים, אלא בגללו. אנרגיה של כתיבה, ואנרגיה של קריאה, מתפרצות כאן אל הספרים בגלל תחושה קשה של חרדה מחוץ לספרים.