שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מפת הכריכים: חלק א'

    חיפה. בנימינה. נתניה. רעננה. תל אביב. רמלה. ירושלים. אשדוד. באר שבע. אילת. איציק שאשו ותומר קמרלינג יצאו לבדוק איפה אוכלים סנדוויץ' טוב בארץ הזאת, ומצאו שפחות או יותר בכל חור. תפסיקי, באר שבע, לא התכוונו דווקא אלייך

    אנשים מצטטים תמיד את מונולוג ה"הרגת את אבי, היכון למות" של איניגו מונטויה, אבל חוכמת החיים האמיתית של "הנסיכה הקסומה" טמונה דווקא בסצנה שבה הוא הצד המאזין: אותו נאום קטן בזכותה של האהבה שנושא באוזניו מקס-בעל-הנס. "בני", אומר עושה הניסים לספרדי הנקמני, "אהבת אמת היא הדבר הנפלא ביותר בעולם. חוץ מכריך טוב של כבש, חסה ועגבנייה, כשהכבש נאה ורזה והעגבנייה טרייה. זה כל כך מרענן. אני מת על זה".

     

    וזהו, שגם אנחנו מתים על זה. רוסטביף או קורנדביף, עם ביצה או עם קציצה, בג'בטה או בבגטה - בשבילנו, כריך טוב הוא באמת הדבר הנפלא ביותר בעולם. אבל מה לגבי הנפלא ביותר בארץ? האם יכולים שני עיתונאים - מתוכם אשכנזי אחד תתרן, ומזרחי אחד שאוכל כל דבר בתנאי שהוא לא טרף או צומח או אקספרימנטלי מבחינה קולינרית, כמו דג - להכתיר את הסנדוויץ' הכי טוב בישראל? לא, החלטנו כבר כשיצאנו לדרך. זה יהיה לא רציני. הכתבה הזאת, שמוגשת לכם בתום ארבעה חודשים של ניסוי וטעימה, באה לעשות משהו אחר לגמרי: לשרטט את מה שג'ורג' ו' בוש היה בוודאי מכנה בשם מפת הכריכים. תגידו לנו איפה אתם בארץ, ונגיד לכם איפה בסביבתכם מגישים שתי פרוסות עם משהו מעניין באמצע.

     

    כדי לעמוד בדד-ליין של ארבעה חודשים, ולא נניח ארבעה עידנים גיאולוגיים, הנה שני כללי היסוד שגזרנו על עצמנו בבחינת ייהרג ובל יעכל:

    1. בלי מסעדות, בתי קפה ופאבים. אנחנו אוכלים בסנדוויצ'יות, נקודה.
    2. טוב, בעצם עם בית קפה אחד, אבל זה היה בבנימינה. איפה שאנשים אמרו שלום, חבר היה חבר וסנדוויצ'ייה היתה בזיכרון יעקב.

     

    באופן שלא אמור להפתיע את מי שעקב אחרי המסעות הגסטרונומיים הקודמים שלנו - אחרי הכל, אתם מדברים פה עם האנשים שרק לפני שנה הכתירו מסעדת פיוז'ן בלקנית ברחובות כרומנית הכי טובה בתל אביב - סופנו שנכשלנו בשתי החזיתות. ראשית, המפה שלנו אמנם מגיעה עד אילת, אבל לא מתחילה משום מקום שקרוב לדן: מה שלא עשינו, לא הצלחנו לאסוף אפילו טיפ מהימן אחד על כריך ששווה להצפין בשבילו אל מעבר לחיפה (אתם מוזמנים, כמובן, לספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים. אנחנו מצידנו מבטיחים לקטלג את זה תחת "פניות שהן בליינד לא מאת בעלי עניין"). אבל הכישלון הבאמת חרוץ שלנו טמון בעובדה שמצאנו אותו: לא התכוונו לזה, לא ציפינו לזה, אבל נפלנו על הסנדוויץ' הכי טוב בישראל. את זהותו לא נחשוף בשלב המקדמי הזה, אבל תרשו לנו להבטיח לכם שבמחי ביס אחד הבנו בדיוק על מה דיבר מקס בעל הנס. אהבה, חברים, זה אובר רייטד.


     

    מעשה בפריקסה

    אם יש כריך שנכרכה בו נשמתה של מדינת ישראל, אז הוא בא מטוניס. הסנדוויץ' הטוניסאי, אותו הכל-כלול שהשומרים על גזרתם יאכלו בתוך בגט, השומרים פחות ברבע כיכר של לחם לבן, והשומרים משהו בצד לניתוח מעקפים בפריקסה - גוש בצק מטוגן בשמן עמוק כים המלח שישמח לבב אנוש לפני שידומם אותו. זה זול, זה מהיר, זה אותנטי. וזה גם לא להיט, אבל מוקדם לבאס.

     

    התחנה הראשונה במסענו אל מרכז הטוניס היתה השוק ברמלה, שבו מתקיימת סצנת "אבו שוקרי המקורי" בהשתתפות שתי סנדוויצ'יות הממוקמות זו מול זו במרחק של יריקת חרצן. בפינה האדומה הטוניסאי של חיים בוקובזה, בפינה הכחולה הסנדוויץ' של שלמה-שם-משפחה-טוניסאי-כלשהו ששכחנו לברר.

     

    התחלנו אצל חיים. כבר יותר מ-30 שנה הוא כאן, חולש על ממלכה של בערך 20 מטרים רבועים. השולחנות הקטנים שבפנים מנוקדים במחזיק המפיות המיתולוגי ההוא של קוקה קולה, על הקירות דיוקנאות של רבנים ותמונה ממוסגרת של בגין. צוות העובדים המסור כולל דודה אחת שמכינה את הסנדוויצ'ים מאחורי דוכן הנירוסטה הגדול, ודודה שנייה שחותכת את הירקות ומבשלת את הביצים.

     

    האשכנזי שבינינו, שהיה נשאר הכי בולט בשטח גם אם שאר הסועדים היו חובשים סומבררו ופורטים על נבל, הזמין פעמיים סנדוויץ' רגיל: חצי בגט עם טונה, עגבניות, תפוח אדמה, ביצה קשה, רוטב פיקנטי שעשוי מגמבות, רוטב חריף שמורכב מפלפלים, פלחי לימון כבוש וכמה זיתים בשרניים. מי שרוצה להרגיש מיוחד מוזמן לשדרג עם אנשובי או צלפים, או ביצה עין שמטוגנת מולך. מי שלא, ישלם רק 18 שקל. זה מה שרוב הסועדים משלמים.

     

    הסועדים: בעיקר מוכרים וקונים בשוק, חלקם יהודים, חלקם ערבים, כולם נראים קבועים. בכלל, ברבע שעה שהיינו שם נכנסו לפחות עשרה אנשים שתידרכו את הדודה הרלוונטית תוך שימוש במשפטים כמו "תני לי את הקבוע ועוד שניים כמו שאבא שלי אוכל". כל הזמן הזה התרוצץ חיים עצמו בתוך ומחוץ למסעדה. בשלב מסוים הוא התנפל על אחד הסנדוויצ'ים שדודה א' בדיוק סיימה להכין, רץ איתו החוצה והפקיד אותו בידיו אסירות התודה של איזה מוכה גורל מקומי. "מה עשית עם הסנדוויץ'?", ביררה אשר-על-הדוכן כשחזר, וחיים ענה: "תכיני עוד אחד. עבר פה איזה עייף, אמרתי חראם, נתתי לו". עייף. איזה ביטוי מעולה. רק בשביל זה היה שווה לבוא.

     

    מהצד השני של הרחוב, אצל שלמה, העניינים בערך בול אותו דבר. המקום שלו אמנם גדול ומודרני יותר - יש אפילו פלזמה גדולה על הקיר - אבל קשה לומר שיש הבדל גדול בין אבו לשוקרי. אם ממש מתעקשים אז אצל שלמה יש אופציה לצנון, והלימון הכבוש שלו הוא יותר רוטב נוזלי מאשר מאזט, אבל באמת שמדובר בקטנות. מה שכן, פה יש אפשרות לארוז הכל ברבע לחם כמו פעם. מוציאים את כל הרך, מעמיסים פנימה את כל הכבודה, מחזירים את כל הרך, מהדקים היטב.

     

    עכשיו, אנחנו מקווים שזה לא יהיה לצנונים בעיניכם, אבל הביקור ברמלה הותיר בשנינו תובנה דומה: מה שעולה ח"י שקלים שווה ח"י שקלים. הטוניסאים המקומיים בהחלט משביעים - משפחה שלמה, במקרה של שיטת הרבע-לחם - אבל טונה מקופסה היא טונה מקופסה היא טונה מקופסה.

     

    בנתניה, שבה מקנן הטוניסאי עוד מהימים שבגרוש היה חור ובאיקאה לא היה תור, הנחנו שנמצא חוויה מתקנת. ממש במרכז העיר מתחבא לו הסנדוויץ' הטוניסאי של פדלון, וב"מתחבא" אנחנו מתכוונים לבית עסק בגודל תיבת דואר. התכולה: המון קופסאות טונה קינג-סייז, ושתי מאמות חייכניות שעובדות כאן כבר 25 שנה. ממש כמו במקבילות הרמלאיות, גם פה עוצרים עוברים ושבים - חלקם בכלל לא רעבים - כדי לשאול מה נשמע. אווירת האחוקייה גוברת כשבחזית עוצר פתאום הקטנוע של השליח עם הבגטים, והאיש עם הקסדה מאיץ באחד הסועדים שיעשה הפסקה עם הביסים ויעזור לו להכניס פנימה את הארגז.

     

    אלה מביניכם שירצו לברר על מה בדיוק יצאה תהילתו של פדלון יצטרכו להיפרד מ-15 שקל, ובטח כבר יצא לכם לאכול טילון שעלה יותר. אבל איך הסנדוויץ'? רמלה פלוס. את ההבדל עושה להערכתנו שימוש מושכל יותר בלימון הכבוש, שאצל אבו ושוקרי בקושי מורגש, וכאן משרה עליזות מסוימת על החבילה כולה. ועדיין, קשה לומר שיצאנו מנתניה בתחושה שטוב שנכנסו לנתניה. מצד שני, אתם יודעים, נתניה.

     

    בשם הסיכוי לכונן בכל זאת יחסי שלום עם גאוות העדה הטוניסאית, הדרמנו לאשדוד. עוד לפני שנכנסנו בשערי העיר שבה כולם מספרים שהם היו בכיתה עם רביבו צילצלנו לסנדוויץ' הטוניסאי של מוריס כדי לוודא שיש פריקסה - לקח מצטבר מהמקומות הקודמים, שבהם לא היה בכלל כי הלקוחות כבר לא אוכלים כל כך שמן, או שבדיוק נגמר כי הלקוחות השמנים כבר לא אוכלים כל כך מאוחר. יש המון, אמרו לנו. רק תבואו.

     

    כשהגענו מצאנו את מוריס והמשפחה בקצה פסאז' מתקלף במרכז העיר. הצצה בתפריט התולה בחזית המסעדה גילתה שמוריס מצליח לשמור על פוטוגניות גם כשהוא מצולם לצד מנות מבוססות קוסקוס, ושכאן באמת עושים כבוד לפריקסה המיתולוגית. בלטו לטובה גם קוביות תפוחי האדמה החמימות שנדחסו לתוך הלחמנייה המטוגנת, השתלבו מצוין עם הטונה הקרירה והרטבים האלימים, ומסרו לכולסטרול שילך לחפש אנשים מעדה אחרת.

     

    במארז הבצק הייעודי שלו, גילינו, סנדוויץ' טוניסאי הוא סיפור אחר. כבד יותר, טעים יותר, משביע יותר. גם את הרצון: הנה, אמרנו לעצמנו, הנה אוכל רחוב שבאמת זורק אותך למקומות ולזמנים אחרים. ואם הסופגנייה הזאת היא מה שעושה את ההבדל, אז שיעלה כמה שיעלה המשקל.


     

    דלק, שמן, גורגונזולה

    את כל האותנטיות הזאת היינו חייבים לאזן איכשהו, והפיתרון היה ללכת על ההפך הגמור: מקומות נטולי שיוך אתני או בסיס מיתולוגי. מפעלי סנדוויצ'ים, לטוב ולרע. רשתות קטנות, מקומות של פועלים, אפילו תחנות דלק. מקומות כמו פסגת הבגט בשכונת תלפיות בירושלים. חמש שנים מגישים כאן בגטים עם דברים, ובינתיים קמו עוד שתי פסגות, שתיהן באזור ירושלים. שלנו ממוקמת בסמוך לקניון הדר, בין מוסכים וחניונים. אזור תעשייתי, רועש, מעשן. על הרקע הזה, הדבר הראשון שבולט לעין הוא שהמקום מגולח"ץ שאין דברים כאלה. אפילו הסלטים שמאחורי הוויטרינה הנמוכה מסודרים בשורה כמו חיילים, ומכולם מבצבצות כפות גדולות בפוזיציה של לימין שור. נשבעים לכם שהצצנו פנימה וראינו את פרצופינו משתקפים מהטחינה.

     

    בתפריט: וריאציות על נושא מעורב ירושלמי. פרגיות, כבד עוף, חזה עוף, חלקים פנימיים. יש גם נקניקים וחביתות, ביניהן חביתת ירק מזרחית בשם "עיג'ה". אנחנו אכלנו מנה שנקראה "מיקס פרגית" - פרגית, קבב כבש, כבד, 35 שקל - בבגט חם ופריך וטרי, שזה לגמרי לא מובן מאליו צפונית לחצות היום. כצ'ייסר קיבלנו קובה נהדרת, עם ציפוי כהה-פציח ובפנוכו בהיר-מעיך. נסכם זאת כך: מקרה מובהק של יחס הפוך בין סביבה ותוצאה.

     

    בעודנו בירושלים הלכנו על סביבה ומסתובב: שווארמה בבגט מרציאנו, כוך מיתולוגי ששופץ לאחרונה ויישר קו עם הקונספט של סנדוויץ'-בלי-בולשיט. רק מה, ייתכן שבמקרה הזה היה עדיף לשמר את רוח הכוך: מתחת לקיר הפלזמות הטרי נמכרת היום שווארמה סתמית לגמרי בבגט משמים לחלוטין. ייתכן שאיפשהו בתפריט מסתתר איזה פגז, אבל את הביקור הקצר שלנו במקום נאלצנו לקטלג כנפל.


     

    ממש ממול, מעבר למסילת הרכבת בהתהוות שמשביתה את רחוב יפו, ממוקם אחד מסניפי ניו דלי - רשת שבסיסה בירושלים, והגיעה גם למודיעין ולגבעת שמואל. כאן, הבנו עוד לפני שטעמנו, היטיבו לפצח את הנוסחה של מפעל כריכים מודרני: המקום היה מלא מפה לפה, תרתי משמע. אם לשפוט על סמך מראה עיניים, הרוב באים לדלי בשביל משהו מהאגף הבשרי-קל - רוסטביף, אווז, חזה הודו, פסטרמה, כתף בקר - שמתומחר באופן גורף ב-25 שקל (יש גם הצעה עומדת להכפלת הבשר תמורת 10 שקלים, ורק על זה שלא מדובר ב-9.90 היינו משלמים עוד עשר אגורות). המורעבים הולכים על ה"פילדלפיה סטייק סנדוויץ'"; אנחנו חלקנו כריך קורנדביף שהיה טוב מאוד נטורל, ורק השתבח ברגע שהנחנו לו להשתכשך מעט ברוטב המיונז-שום המקומי. כן, לעזאזל, חלקנו כריך. אנחנו עד כדי כך בטוחים במיניות שלנו.

     

    הבליסה הבאה התרחשה בבית חרושת לכריכים פר-אקסלנס: סניף סנדוויץ' פקטורי בתל אביב. יש גם אחד בהרצליה, שהוא למעשה חנות המפעל של הביזנס הצומח הזה, אבל אנחנו העדפנו לאכול איפה שהאקשן. המיקום של הסניף התל אביבי, צמוד-צמוד לבורסה לניירות ערך, מכתיב את האופי המתוקתק של המקום: תיכנס, תזמין את מה שבא לך אצל הצבא הקטן שאמון על רקיחת הכריכים, תנדוד לעמדת התשלום, תלך. או שתשב, בתנאי שיש לך מקום (ואין המון) וזמן (ואף אחד שם לא נראה כאילו יש לו). בתוך הכוורת הרוחשת הזאת היה אפשר לצפות שגם באוכל תורגש דחיפות יתר, אבל הריג'קט היחיד לגבי שלל הדגמים שהזמנו - רוסטביף חם וקורנדביף קר בשבילנו, ועוד ארבעה לדרך בשביל חברי מערכת שנותרו בעורף - הוא קמצנות מסוימת בבשר. ועדיין, במחיר ממוצע של 35 שקל לסנדוויץ' בשרי גדול (קטן זה בערך 10 פחות), זאת לא תמורה שהיינו מתלוננים עליה. ואת החרדל שלהם בכלל היינו מורידים בשוטים.

     

    יפה. עכשיו קחו את כל הפסקה האחרונה, הסירו את האכזבה המסוימת מכמות הבשר ואת ההתלהבות הגורפת מאיכות החרדל, וקיבלתם את רשמינו מסניף אוליב שברחוב קרליבך בתל אביב - היכן שאדם יכול להשביע את רעבונו בסנדוויץ' בעודו מסתלבט על אנשים שעובדים בעיתון שמעבר לכביש. אם לסכם זאת בקצרה, הרי שמדובר במקום מדכא למדי, אפלולי משהו, שמדיף ניחוח מסוים של עובש ולהערכתנו פועל תחת איום סגירה. אבל טוב, באתם לשמוע על אוליב. ובכן, תשמעו: בסדר גמור, זולת התחושה שאתה אוכל סנדוויץ' גנרי. גם כאן הזמנו את שני הביפים, אחד רוסט ואחד קורנד, והתיאור היחיד שיעשה חסד עם שניהם יהיה "סנדוויץ' רוסטביף" ו"סנדוויץ' קורנדביף". מומלץ לאנשים שלא אוהבים הפתעות.

     

    בנקודה הדרומית ביותר, של המסע ושל היישות הציונית, פגשנו את הכריך. כדי ליצור בסיס להשוואה עם שאר חבריו לקטגוריה, וכי לא הספיקו לנו ה-6,000 מעלות שבחוץ, הלכנו גם כאן על רוסטביף חם - ושמחנו לגלות שכאילו כדי לשפות אותנו על החוב מה"פקטורי", כאן נותנים בבשר כאילו אין מחר. ולגבי הסך הכל, נכון שלא הייתם מצפים מסנדוויץ' שנמכר בקניון אילתי שיטלטל את עולמכם? אז בצדק.

     

    בדיוק כשמאסנו בבתי חרושת לכריכים הגענו ל-Buy the way. אם טרם הזדמנותם, מדובר במיני-רשת בת שלושה סניפים הממוקמים בתחנות דלק של סונול - שניים סביב צומת רעננה ואחד באזור התעשייה של העיר. אנחנו אכלנו בקטן מבין השניים הסמוכים לצומת, וחברים, זה לא שאנחנו לא מכירים תחנות דלק שאפשר לאכול בהן יותר טוב; זה שהן באיטליה.

     

    אשכרה אוטו-גריל איטלקי, זה מה שעבר לשנינו בראש בעודנו חומסים את הכריך הכי טוב בשלב הזה של המסע, ופודיומיסט מובהק גם בסופו: סנדוויץ' קמבוזולה. בחוץ לחמניית שיפון עם חמוציות וצימוקים, בפנים הגבינה שהעניקה לכל העסק את שמו - הכלאה מופתית בין גורגנזולה לקממבר - עם מעט חמאה, עגבנייה ונבטי חמנייה. 27 שקל, ומקבלים גם כמה סורים דפוקים בצלחת.

     

    השעה היתה 11 בבוקר של יום חול, אבל ב-Buy the way - שם מזעזע, ביי דה ווי - היה כמעט מלא. אנשים קיימו פגישות עבודה, תיקתקו על לפטופים או סתם התפננו על קפה ועוגה. בחנות הנוחות, שחולקת את שטחה עם אזור האכילה, הסתובבו צעירים שחיפשו יין וצעירים פחות שביקשו להביא צעצועים לילדים. בדרך החוצה לא היה אחד שוויתר על ההזדמנות להסניף את הדוכן עטור כיכרות הלחם שנאפות במקום. ואנחנו ישבנו שם בצומת רעננה, והיינו באיטליה.

     

    המדריך לכריך

    ירושלים

    ניו דלי, עמק רפאים 44, 9442713־057

    פסגת הבגט תלפיות, הרכבים 9, 6785454־02

    בגט מרציאנו, יפו 31, 9375221־057

     

    תל אביב

    אוליב, קרליבך 1, 5623336־03

    סנדוויץ' פקטורי, אחד העם 58, 9383016־057

     

    רמלה

    הסנדוויץ' הטוניסאי של חיים בוקובזה, אסתר המלכה 2, 9243690־08

    מרכז הסנדוויץ' הטוניסאי, אסתר המלכה 3, 9228363־08

     

    כל היתר

    טארטין, המייסדים 6 בנימינה, 6180926־04

    סנדוויץ' פדלון, ויצמן 12 נתניה, 8829820־09

    הסנדוויץ' הטוניסאי של מוריס, מרכז מסחרי אזור א', שכונת רוגוזין אשדוד, 8567161־08

    הכריך, קניון מול הים אילת, 6344639־08

     

    ההמשך בקרוב...

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים