אהבתנו אסורה, איני יכולה להמשיך כך עוד
ידענו שאחרי הערב הזה, לא יהיה לנו יותר דבר. כשהבוקר יעלה על חיינו, אשלח אותך חזרה לחייך. אשלח אותך בחזרה אליה. היא האשה שלך, ואילו אני אינני. מחול אחרון ופרידה
צחקנו כל הזמן על הערב שלנו. "שאני אבוא עם פרח?" שאלתי. "תתקשר אליי לפני לשאול איך אני נראית? איך אני אזהה אותך? אתה תהיה הזר המסתורי בצידי הבר? לוגם בירה בגפו, עצוב ומהורהר?". צחקנו, כי ידענו שאחרי הערב הזה, לא יהיה לנו יותר דבר.
הופעתי בשעה המדויקת, מוצאת את פניך בקהל בשניות. גם אם היו אלפים מסביבנו הייתי יודעת איפה למצוא אותך. פשוט נותנת ללב להוביל, הוא כבר ידע איפה אתה מחכה לי. טפחתי על כתפך בעדינות, הסתובבת אליי וחייכת. הושטתי את ידי והצגתי את עצמי. אם כבר הולכים על זה, אז עד הסוף. לחצת את ידי, אמרת לי את שמך, כאילו לא לחשתי אותו אלפי פעמים קודם. הצעת לי את המקום הפנוי לידך, הזמנת לי שתייה, ידך מחליקה על הבר ומרפרפת קלות על ידי. התנועה הקטנה הזו שלחה זרם חשמלי בכל הגוף שלי.
ידך החליקה במורד גבי, מהססת, חוקרת ובודקת גבולות
דיברנו ודיברנו, סיפרת על עצמך, שאלת עליי. עניתי לך על כל השאלות, אפילו שידעת כבר את כל התשובות. בלי משים התקרבת אליי עוד ועוד עד שהמרחק בינינו היה כמעט ולא קיים. פתאום שלחת יד וליטפת את שיערי. ידך החליקה במורד גבי, מהססת, חוקרת ובודקת גבולות. "מותר לנו הכל הערב", אמרתי. קירבת אותי אלייך ונבלעתי בחיבוקך. באותו רגע שום מרחק לא הפריד בינינו, שום מציאות לא נדחפה לפנטזיה שלנו. רק אני ואתה.
אני אוחזת בידך, מפחדת לשחרר. "בואי נלך", לחשת באוזני, קרוב כל כך שיכולתי להרגיש את הנשימה שלך. כל הדרך אליי לא דיברנו. שמת דיסק של נעימות קלאסיות ואני עצמתי עיניים ושקעתי במוזיקה, רוצה להגיד כל כך הרבה דברים אבל יודעת שברגע הזה טוב לנו בשקט.
הדלת נסגרה אחרינו וכל המעצורים נעלמו
ובבית, הדלת נסגרה אחרינו וכל המעצורים נעלמו. נגענו כאילו לא נגענו מעולם, טורפים כל פיסת עור, מנשקים ומלטפים, אוחזים ומרפים. העברתי יד על גופך המוכר, משננת כל נקודת חן, כל צלקת, כל וריד וכל פצע. אחזת בפניי, מעביר יד אוהבת על כל תו בהם.
חיבקתי אותך קרוב, הכי קרוב שאפשר. "בוא נישאר פה לנצח", ביקשתי. "בוא לא נצא מהחדר, בוא נעמיד פנים שאנחנו על אי בודד ונטוש, שרק שנינו בעולם ואין איש מלבדנו". וכבר אני משרטטת לך את קו החוף, המיטה תהיה אדמתנו והשטיח הוא הים. ושנינו שטים לנו באוניה הדמיונית שלנו, כאילו אין לנו דאגה ואחריות בעולם.
"את זוכרת", שואל פתאום בחשיכה, "את זוכרת את היום שהכרנו?"
"זוכרת הכל", אני עונה. זוכרת איך חייכת, איך אמרת לי את שמך, זוכרת מה לבשת. זוכרת מה חשבתי כשראיתי אותך בראשונה.
כל כך התרגלתי לנוכחותך בחיי, שכבר איני יודעת להיות בלעדיך. כל כך רגילה לפנות ולהתייעץ, לספר, להיתמך ולהישען, לרוץ אליך עם כל דבר קטן וגדול. ועכשיו כשאני בצומת לבדי, צריכה להחליט אם לפנות ימינה או שמאלה, אתה היחיד שאיני יכולה לפנות אליו. איך אספר לך מה אני חושבת ומרגישה, כשאני יודעת שכל מילה דוקרת ומכאיבה? איך אשאל מה לעשות כשאני יודעת שהתשובה היחידה שתיתן תהיה מהלב, והתשובה הנכונה צריכה לבוא מהראש?
אני מחייכת וחושבת כמה זה אירוני. אתה זה שלימדת אותי לחשוב מהראש, ואני לימדתי אותך לחשוב מהלב. ועכשיו, כשאת הראש והחשיבה ההגיונית שלך אני צריכה, דווקא אז התלמיד עולה על רבו ואתה בוחר לנהוג כמוני ולתת ללב שלך את השליטה על ההגה. אני צוחקת ואתה מתעורר. נרדמת לכמה רגעים ואני נתתי לך להפליג בחלומותיך. "למה את צוחקת?" אתה שואל ומתמתח קלות. "לא חשוב", אני עונה ומכסה את פניך בנשיקות.
מוזר איך בחיים נדמה לפעמים שהדבר היחיד שאנו כה מייחלים לו לעולם לא יגיע, דבר לא יקרה, שאנחנו כבר מעבר לתקווה ולאמונה, ואיכשהו פשוט יודעים עמוק בפנים שיש דברים שלא נועדו לקרות לנו. ואז, כאילו מישהו למעלה הטה לנו אוזן, משהו קורה שמוציא אותנו משלוותנו האדישה, מהחיים שהתרגלנו לחיות ולהוביל, והדממה שכה התרגלנו אליה נשמעת רועמת פתאום, לא שייכת ולא רצויה.
כשהתפללנו בכל הכוח, האם שרטטנו קווים לאהבה שלנו? האם קבענו לה תנאים והחלטנו איך נרצה שתתקיים? האם שמנו לה תג מחיר ואמרנו שאין מחיר גבוה מדי לשלם עבורה? כשאתה כאן איתי וזרועותיי עוטפות אותך ומילים מתוקות ועדינות מוחלפות בינינו, ואתה אומר שאתה אוהב, וליבי מתמלא בעוצמות רגש שלא תיארתי לי שקיימות בי, האם יש משהו שלא אעשה בשבילך? האם יש מחיר שלא אשלם כדי להיות איתך? האם יש מחיר שלא תשלם כדי להיות איתי?
אמרת שעם הזמן זה פשוט יתמסמס
אמרת שהמרחק יעשה את שלו. אמרת שעם הזמן זה פשוט יתמסמס. האם אתה באמת מאמין בזה? האם אני?
אני מקשיבה לך נושם, חזך עולה ויורד. אתה האהוב שלי, ואני נהנית לומר את המילים בקול. אני נהנית לחשוב שאתה שלי, כמו שאני שלך. כמו שתמיד הייתי ואולי תמיד אהיה. אבל כשהבוקר יעלה וקרני שמש ראשונות ילטפו את פנינו, אנחנו נעמוד מול ההחלטה היחידה שעלינו לקבל – האם ללכת או להישאר?
אתה יודע מהו הדבר הנכון לעשות. לא ביקשתי לאהוב אותך, אבל עכשיו משאני אוהבת, לא הייתי בוחרת אחרת אילו הייתי יכולה. לא ביקשתי שתאהב אותי, אבל עכשיו כשאתה אוהב, אני יודעת שזכיתי באהבתך כבדרך נס, שהיא מילאה אותי והפכה אותי שלמה.
אבל כשהבוקר יעלה וישפוך אור על כל חטאינו, האם זה יהיה מספיק?
לאט אני שוקעת בשינה מתוקה, דוחקת הצידה את כל המחשבות, מנצלת כל רגע וכל שנייה איתך. כשהבוקר יעלה על חיינו, אשלח אותך חזרה לחייך. אשלח אותך בחזרה אליה. היא האשה שלך, ואילו אני אינני. אנחנו אוהבים, אבל אהבתנו אסורה ומוסתרת. איני יכולה להמשיך כך עוד. הידיעה שתלך הורגת אותי, אבל הידיעה שאוכל לקבל אותך רק באופן מוגבל אינה מספיקה לי עוד. אני רוצה את כל כולך, את כל אשר אתה, את כל מה שיש לך לתת אני מבקשת לעצמי, ואת כל אשר אני - אתן לך, אם רק יהיה לי מותר.
אולי ביקומים מקבילים חיים בני דמותנו, נפגשים ומתאהבים. אבל ביקום הזה, בעולם היחיד שאני מכירה, עליי להמשיך בלעדיך. עליי להשאיר אותך מאחור כדי שאוכל להמשיך הלאה. אל תבקש שאחכה, כי אם תבקש אעשה זאת. אל תבקש שלא אוותר עליך, כי אם תבקש אעשה זאת. אל תבקש שלא אלך ממך, כי אם תבקש אעשה זאת.
אל תבקש ממני דבר, רק חבק אותי עכשיו, כי אין לנו מחר.
נצור אותי בזכרונך, כמו שאנצור אני אותך.
אני אוהבת אותך. אהבתי תמיד ואוהב לנצח. וכשיגיע הזמן לומר שלום, היה חזק בשבילי. היה חזק בשביל שנינו.
לפנייה לכתב/ת 
