זה לא אתה, זה אנחנו

שכן, בסופו של דבר, השאלה הגדולה שזוהרת מעל מקרה טופז היא זו:

האם אתה מוכן.

האם אתה מוכן לרגע בו לא ירצו בך יותר. האם אתה מוכן לרגע בו לא יהיה חפץ יותר בכישורים שלך, בו לא תהיה רלבנטי יותר. בו הישגי העבר שלך לא יהיו יותר מהישגי עבר. האם תשכיל, בבוא העת, למצוא משמעות אחרת לחייך, והאם אתה ער כבר עתה להופעתה הקרובה כל כך של העת הזו.

מי שמפנה עורף להזדמנות הזו לחשבון נפש תקופתי, על ידי שיפוט מוסרי גורף או אבחנה פסיכולוגית חד משמעית, מחמיץ. קל לומר: הוא היה איש חולה, הוא היה איש דוחה ורע ומושחת. אבל טופז אינו רק מקרה פרטי. הוא נציג הולם - מוקצן ומזוקק, אמנם – של העידן הנרקסיסטי, והשבר שטמון היה בו שכיח היום מתמיד, וחריף מאי פעם. המהירות שבה כישוריו הנחשקים של אדם הופכים למיושנים וחסרי ערך קצרה מהרף עין. הטוטליות שבה אדם עשוי לזהות את עצמו עם הכישורים האלו, מוזנת בעצמה אדירה על ידי תקשורת המונים - מובילה למעין מוות בעודו בחיים.

כדאי, למשל, לשים לב לקובלנה שחזרה ונשנתה אצל טופז לאורך השנים האחרונות – על כך ש"לא נותנים לו להיות בטלויזיה". ושכל מה שהוא רוצה זה "לחזור לטלויזיה". כלומר – לא איזה פרוייקט כזה או אחר שנבצר ממנו להגשימו, לא איזו תכנית או יצירה – אלא מה שהיה בעצם תמצית מהותו: "להיות בטלויזיה". שכן, לא להיות שם – משמע, לא להיות כלל.

פגשתי פעם אחת את טופז, מעט לאחר הדחתו, כשהתבקשתי בתוקף תפקידי לבחון סדרה שכתב. שם הסדרה היה 'דודינק'ה'. שם הגיבור של הסדרה היה דודו טופז. בסצינת השיא בתסריט לפרק הראשון, ישב טופז וצפה ב'הראשון בבידור'. בפגישה, מרגע כניסתו לחדר, טופז ישב מולי וביצע מעין סטנד אפ על חייו, ברוח הסדרה. במקום בר שיח, הייתי קהל. מצומצם, אמנם, אך שבוי. תפקידי החד משמעי והבלעדי היה לצחוק, ולהלל. לא מעלתי בו, חלילה – הנואשות והשבירות שמתחת לקליפה הזו היו גלויות – ואולם באונה הפנויה שבמוחי לא יכולתי להמנע מבדיקה עצמית: האם הגידול הזה מקנן גם בי, מה עצמתו, האם אני מוכן.

האלימות הגרנדיוזית, האיומה, שבהופעותיו האחרונות של טופז – התקיפות וההתאבדות – לא רק שהיתה בעצם ההמשך הטבעי של מפעל חייו. באמצעותה, מסר טופז לנותרים: ממנטו מורי. הכינו עצמכם לחורף.