"תנו למורים קצת אמפתיה"

רק מידפק לו ה-1.9 על השער ונחילי ההורים משליכים בחמדה את העוללים בחזרה אל זרועותיהם של אלה שהם כל כך אוהבים לבקר ולהקניט. רגע לפני שריקת הפתיחה החינוכית, בואו נפנה את הפוקוס לקשר המורי-הורי.

המפסיד העיקרי - הילד

משהו בסיסי במערכת היחסים שבין אמא אווזה והמורה למתמטיקה התפקשש בעשורים האחרונים. שיתוף הפעולה הידלדל, צינורות התקשורת נסתמו, והכבוד ההדדי... איך נאמר זאת... למישהו יש בשלוף דימוי של משהו ששואף לאפס?

בטנם של המורים מלאה עלינו, במידה רבה של צדק. כוח רב מדי התגלגל לידינו, ההורים. מורים עומדים לדין כל שני וחמישי (ותכופות גם בשלישי ורביעי), נזופים בידי ההורים. מערכת שלמה מרצה לא אחת תובענוּת אימהית ואבהית חסרת הצדקה, שכן לא יעלה על הדעת שהמלאכית הפרטית שלי, שנייה רק לאמא תרזה, ביצעה עבירה שמצדיקה תגובה כל כך חריפה מצד המורה. בעצם, עזבו ניסוחים פואטיים. הורים חמושים ביכולות לשגר מורות ומנהלות מחוץ למערכת. לא נסחפנו?

גם אנחנו ההורים, עמוסי טענות כרימון. איכותם הירודה לכאורה של המורים הפכה לנושא פופולרי בשיחות בית קפה ואנקדוטות הממחישות את טיפשותם ודלותם כבר הפכו לדבק חברתי חיוני בכל אינטראקציה הורית רבת משתתפים ואנה אנחנו באים.

יש כמובן צד שלישי לדיאדה הזו. גובהו הממוצע הוא מטר וחצי, התפריט המועדף עליו הוא בד"כ שניצלים וארטיק. הילד שלנו. לכאורה, אנחנו נכנסים באבי אביהם של המורים כדי לגונן עליו מפני הנזקים האפשריים שימטירו על נפשו הרכה. בפועל, הוא המפסיד העיקרי מההתעמתות הזו, שבאחוז ניכר של המקרים היא מיותרת.

רק קצת אמפתיה

אני פוגש המון מורות ומורים. הרצאות, סדנאות, ייעוצים, בתי קפה. מה אומר לכם? נדירים הם המקרים שבהם פגשתי אשת חינוך שציינה שמטרת הבחירה המקצועית שלה היא בעיקר סתימת חורים כלכלית וניצול האפשרות להתעלל בילדים ולהשפיל אותם. כמעט כולם רוצים ללמד, ומרביתם נהנים מכך – או לפחות נהנו בעבר.

ועם זאת, אחוזים גבוהים מביניהם שחוקים ומותשים, שלא לומר מדוכאים קלות. למה? הנה מתכון פסיכולוגי פשוט שבאמצעותו תוכלו לבשל אדם מדוכא: קח בן אנוש, הצב אותו בסיטואציה שבה הוא אמור למלא בו זמנית את דרישותיהם של ארבעה לקוחות (התלמידים, ההורים, ההנהלה ומשרד החינוך), דאג שדרישות של לקוח אחד יעמדו בסתירה לדרישות של לקוח שני, תוך כדי התהליך הגבר את עומס המשימות לווליום בלתי אפשרי (מישהו אמר עוד ילדים בכיתה?), הוסף בעלי מקצוע נוספים לתוך הסיטואציה (מורה משלבת, למשל), פזר סוכר ותגיש קר. קר מאוד.

אני לא הולך לגלות לכם את אמריקה במשפט הבא, רק להזכיר נשכחות – המורים של הילד שלכם, ככל ילוד על הפלנטה, כמהים לכך שיעריכו אותם, יכירו בקשיים שלהם ויפיגו את תחושת הבדידות המקצועית שלהם. בפסיכולוגית קוראים לזה "אמפתיה". תן לאדם את המתנה הזו מלב שלם והוא יהיה מוכן ללכת לקראתך קילומטרים רבים.

"איך אני יכול לעזור?"

לא רק מילים גבוהות, גם פרקטיקה. באינטראקציה הקרובה שיש לכם עם המחנכת/המורה, נסו להשחיל את הביטויים הבאים: "אני מעריצה אותך על כך שאת מסוגלת לבצע את העבודה הזו. אני מזמן הייתי משתגעת". " את אחד האנשים הכי חשובים בעולם של הילד שלי. גם אם הוא לא מבין את זה, תהיי בטוחה שאני מבינה את זה". ונסיים במשפט הכי פרקטי והכי חשוב: "יש לך משימה נורא מסובכת. איך אני יכולה לעזור לך במהלך השנה? למה היית מצפה ממני?"

ועכשיו תמחקו מהר את החיוכים הציניים. את אמירות ה"בטח..." ו"שמענו עליך". אם למדתי משהו על התפקוד האנושי בעשרים השנים האחרונות, הרי זה העיקרון הבא: אנחנו רחוקים מלנצל את מלוא המשאבים והיכולות שלנו במהלך ההתנהלות היומיומית שלנו. אנחנו רגילים לעבוד על אוטומט, על טורים נמוכים. אם יש דרך להקפיץ את התפוקה שלנו ותסלחו לי על המטאפורה המיכנית, היא קשורה להזרקה ישירה של דלק למנוע האמיתי שלנו – הדימוי העצמי. לא כסף, לא נדל"ן, אפילו לא אופציות. גרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם - ורבים מהם יקטפו את הירח למענך – ולמען הילד שלך. לא משתלם?

ביקשו ממני לכתוב טור שמוקדש לחזרה לבית הספר. פשפשתי בתוך ערימת הקונספטים שלי ואני חושב באמת ובתמים שזו ההמלצה הכי טובה שאני יכול לנפק. תכינו ילקוט, תכינו סנדביצ'ים, אבל תכינו גם פירגון. מיידי. גדול. בלתי מותנה. שתהיה לנו שנת לימודים נפלאה והדדית.