שתף קטע נבחר
צילום: דרור הופמן

המורה שהצליחה לראות אותי באמת

מורה המביט בתלמיד בשנות הילדוּת הקריטיות ורואה שם את האדם שהוא, יכול לשנות את גורלו. הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר שומעת הרבה סיפורים על מורים שאמרו את המילה הלא נכונה ונזכרת במורה אחת שדווקא אמרה בדיוק את מה שצריך

זה קרה לי בכיתה ג'-2. זה היה מין רגע כזה שכשהתרחש לא נשמעו מעליו משק כנפי ההיסטוריה, אבל בסיפור הפרטי שלי, זה היה רגע משמעותי שהשפיע על עלילת חיי. היינו באמצע שיעור מוזיקה, המורה לימדה את הכיתה לשיר את השיר של אילנית "ארץ ארץ ארץ". היכרתי את השיר הזה מתקליט שהיה לנו בבית, כי בחדרי חדרים, בבית שלי, ביליתי שעות ארוכות כשאני אוחזת בידי סרגל דמויי מיקרופון ומופיעה בשירה מול השידה והמיטה. הייתי ילדה מאוד מוזיקלית, אבל אף אחד בעולם שמחוץ לבית, לא ממש ידע את זה.

 

המורה לימדה את השיר, אבל עשתה טעות במנגינה. לא יכולתי להתאפק. הצבעתי ואמרתי לה שהיא טועה. המורה ניערה את ההערה שלי כמו שמנערים פירורים מהמפה והמשיכה הלאה, מתעלמת. לא יכולתי לוותר, חוויתי את הטעות שלה במנגינה כמו עלבון צורב והצבעתי שוב בעקשנות. הפעם פנתה אלי ואמרה קצת בהתרסה: "טוב, אז תשירי בבקשה את השיר, כמו שאת חושבת שהוא צריך להיות".

 

עמדתי שם, מול כל הכיתה, מגנה בחירוף נפש על הצלילים הנכונים ושרתי את השיר מההתחלה ועד הסוף. המורה עמדה שם קשובה מאוד, זונחת לחלוטין את ההתנגדות הראשונית שלה – ומחייכת.

 

מיד כשהסתיים השיר היא ביקשה מהכיתה שנחכה רגע בשקט ונעלמה. כשחזרה כעבור שתי דקות, זה היה בחברת המנהלת. "את חייבת לשמוע איך היא שרה", היא פסקה בגאוה ואני התבקשתי לשיר באוזני המנהלת, מההתחלה, ואח"כ שרתי שוב באוזני המורה של הכיתה המקבילה ואח"כ כנראה גם באוזני השרת. הצלצול של ההפסקה כבר נשמע מזמן וכל הילדים התעופפו מהכיתה עם הסנדויצ'ים שלהם, כשאני עדין עמדתי ושרתי בפני סגל המורים. ומאותו היום נודע ברבים כשרון השירה שלי, ועד סוף כיתה ח' לא היה בבית הספר טקס אחד שבו לא שרתי (בדרך כלל שירים נוגים כמו "הכותל") ובכך מוניתי באופן רשמי ל"זמרת המלחמות" של בי"ס אופקים בגבעתיים.

 

מישהו שיראה את ילדיי

אין לי ספק שהרגע הראשוני ההוא, שבו מורה אחת שמעה וראתה משהו שהיה בי – ליווה אותי במשך שנים, בנה ועיצב את תחושת הערך והביטחון שלי ונתן לשירה מקום מרכזי שמילא את חיי בשמחה.

 

כי למורים יש כוח כזה ויכולת השפעה שכזאת על החומר הרך שממנו אנחנו עשויים בילדות. ואני לא מדברת בהכרח על זיהוי של כישרון בולט כזה או אחר, אלא פשוט על מבט של אדם שרואה אותך כבנאדם, חד פעמי, עם נטיות מסוימות, עם תכונות אופי שמתגלות במצבים השונים. אדם שרואה את הסגולות והחוזקות שלך ונותן להן את ההזדמנות הנכונה לבוא לידי ביטוי.

 

ואם אני מייחלת ומאחלת משהו לילדיי עם פתיחת שנת הלימודים הזאת וגם לאלה שאחריה – זה שיהיה שם מישהו אחד לפחות שיראה אותם. אני יודעת עד כמה המשימה הזאת אינה פשוטה.

 

זה נשמע כמעט נאיבי לדרוש את זה ממורה במדינת ישראל. מורה שעסוק רוב הזמן בהישרדות, בנסיונות נואשים להשיג שקט, היענות, משמעת. קשה לקוות שמורה שמלווה 30 ילדים (במקרה הטוב), ידע לזהות ולהדגיש את הייחודי שיש בכל אחד מהם. אבל גם בתוך התנאים הבלתי אפשריים האלה, אני בטוחה שיש מורים שמצליחים, שרואים את הילדים בכיתה כאוסף של פרטים, חד פעמיים, שמצליחים לשלוח יד לתוך העדר וללטף גם את הראשים של הטליים, אחד אחד.

 

אני חושבת שכשמורה זוכר שהוא עוסק בנשמות רכות, שלמילים שלו יש משמעות אדירה, שתוויות שהוא מדביק לילד עשויות להיצרב שם בבשר החי ולהשאיר צלקת שלא ניתן לטשטש - כשמורה זוכר את כל אלה ומודע להם – הוא זהיר יותר. הוא משתמש ביכולת שניתנה לו להשפיע על חיי תלמידיו, כמו במתנה יקרה, עם תשומת לב אדירה.

 

המורה שהפכה אותי למנהיג

בארוחת ערב משפחתית המשכתי את התרגיל הדמיוני הזה ושאלתי את הקרובים אלי למי מהם יש באלבום הפרטי – זיכרון ממורה שראה אותך, שראה לתוך הנפש, שזיהה את הייחודי שבך. מורה שהמילים האישיות שלו, המבט האישי שהישיר לעברך – היו אבן דרך משמעותית.

 

מיד געש אל השולחן זרם של סיפורים הפוכים, דווקא על המורים שלא ראו, על המילה הלא נכונה בזמן הלא נכון, על המורה למתמטיקה שאמרה "אתה אין לך בכלל ראש למתמטיקה. עדיף שתשחק כדורגל", או על זו שהתרגזה כשבמקום לצייר נוף לפי הוראתה, בחרת להדביק קליפות תפוזים על הדף וגרמה לך לחוש בושה עמוקה.

 

אבל אז החלו מבצבצים גם הסיפורים האחרים. כשחמי, אלוף במיל' ואחד המפקדים הנערצים ביותר בתולדות צה"ל, סיפר על שנות בית הספר המוקדמות שלו, יכולנו מאוד בקלות לדמיין את הילד הג'ינגי שהוא היה, ולא התפלאנו לשמוע איך המורה של כיתות א'-ב' ויתרה מראש על הנסיון להושיב אותו בכיתה ונתנה לילד עם הקוצים בתחת להסתובב חופשי בחוץ, העיקר שלא יפריע למהלך התקין של השיעור. אבל אז, הגיע מורה חדשה לכיתה ג', מורה שראתה מעבר, וידעה לזהות את התכונות הייחודיות והנהדות שלו. היא הושיבה אותו ליד הילד המופרע ביותר בכיתה ופקדה: "אתה תשמור עליו. אתה מנהיג חיובי".

 

ואכן, אותו ג'ינגי גדל להיות מנהיג נפלא (הילד המופרע, דרך אגב, צמח להיות אחד מראשי משפחות הפשע בישראל, אבל השנה ההיא בכיתה ג' היתה שנה של הפוגה בקריירה האלימה שלו).

 

הילדוּת היא הזדמנות חד פעמית שאנחנו מקבלים בחיים. אין לזה שידור חוזר, לא עבורנו ולא עבור ילדינו. לכן, כאמא, אני משתדלת להיות ציידת של מורים כאלה. אם הם לא נמצאים במערכת החינוך, אני מחפשת אותם אחר הצהריים, אני מחפשת אותם בחוגים שהילדים שלי הולכים אליהם ואני מוצאת.

 

מצאתי למשל, את המורה המדהימה בחוג לקרמיקה, זאת שיודעת שבתי אף פעם אל תעשה את העבודה לפי ההנחיה שקיבלה מהמורה, אלא תמיד בדרך מקורית משל עצמה, ולא... היא לא כועסת על זה בכלל, להיפך, היא מלאת התפעלות מהמקוריות והתעוזה. או את המורה להוראה מתקנת, שרואה כמה קשה לה להתרכז כבר עשרים דקות רצוף ונותנת לה פרס על ה"לב האמיץ שלה", ועל יכולת ההתאפקות שהצליחה לגייס במאמץ רב.

 

ועוד ועוד, אנשים נפלאים שמלווים את ילדינו במירוץ השליחים הזה של חייהם, של התפתחותם, וכל אחד מהם עושה איתם כברת דרך ויכול להפוך אותה עבורם למשמעותית ומכוננת. אל תוותרו על המורים האלה. אל תוותרו על הציפייה שמורים יהיו כאלה.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים